ההבדל בין דת וקבלה
הדת טוענת שהבורא משנה את היחס שלו לאדם בהתאם לפעולות האדם, ואילו חוכמת הקבלה טוענת, שהכוח העליון הוא בלתי-משתנה. פעולות האדם אינן משנות את הכח העליון, אך משנות את האדם עצמו, ולכן הוא רואה בצורה שונה את ההשגחה העליונה. כלומר, אם הוא משתווה יותר בתכונותיו לכוח העליון – הוא מרגיש את יחס הבורא אליו כיחס טוב יותר, ואם הוא מתרחק בתכונותיו (תכונות הקבלה) מתכונות הבורא (תכונות ההשפעה), הוא מרגיש, כאילו יחס הבורא אליו הפך להיות שלילי יותר.
ביטויים רבים בספרי הקבלה מצביעים על היחס הבלתי-משתנה של הבורא לנבראים: "אני הוויה לא שיניתי" (אני לא מחליף את שמי), "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", "האור העליון שורה במנוחה מוחלטת" וכן הלאה.
לכן בחוכמת הקבלה "תפילה" נקראת חשבון נפש, ניתוח עצמי – כאשר האדם אינו פונה אל הבורא, אלא דן את עצמו, מנתח את עצמו ביחס לכוח העליון הכללי והבלתי משתנה. (ראה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" את הכתוב בנוגע לדרך למטרת הבריאה. על השינויים - תיקונים של האדם ביחס לתכונות המוחלטות והבלתי-משתנות של הבורא).
ביחס הזה של האדם לעצמו ולבורא טמון כל ההבדל בין הקבלה ובין הדת. אף על פי שהדת קוראת לאדם לעשות בתוך עצמו שינוי כלשהו, היא כולה בנויה על התפילה המופנית לבורא. ובזה דומות הדתות העולמיות לאמונות הקדומות, שבהן ניתנה חשיבות רבה לרצות את כוחות הטבע העליונים .
הסיבה היחידה שהדתות של ההמונים אינן מקבלות את הקבלה היא שהן בנויות על הדעה שהאדם צריך רק לבקש מהבורא, והכול ישתנה מלמעלה לטובתו, משום שהבורא יאיר לו פנים. כלומר, האדם הדתי משוכנע שצריך להאמין, שהבורא קיים ומשגיח על הכול, וכדי שהכול ישתנה לטובה, צריך רק לבקש מהבורא ולא להשתנות בעצמו. וכשהדת מדברת על השינויים שהאדם מבצע בעצמו, הכוונה היא לביצוע חיצוני של פעולות יפות, בעיקר – עזרה לזולת מתוך רחמים. אבל בשום אופן לא לשינוי טבע האדם והשתוות האדם לבורא.
כאשר משוכנעים שיחס האלוקים לאדם משתנה, מתעוררת הקנאה. כלומר, מי שהבורא מתיחס אליו באהבה רבה יותר, הוא יותר 'נבחר' . כתוצאה מכך מתעוררת עוינות, לא רק בין בני האדם , אלא גם בין הדתות השונות המתחרות ביניהן לתפילות של איזה זרם דתי נוטה הבורא לענות יותר?
ואילו הקבלה טוענת, שהבורא הוא בלתי משתנה. רק האדם, ככל שהוא מתקן את עצמו יותר ויותר,הוא זוכה לראות באותו יחס בלתי-משתנה של הבורא יחס טוב יותר , ולכן האדם המתוקן יותר, יצדיק יותר את הפעולות של הבורא. ומכיוון שהקבלה טוענת, שלא צריך להתפלל, אלא להשתנות, היא מעוררת עליה את שנאת הדתיים, משום שהיא, הרי, מאשימה אותם בעקיפין בצביעות.
כדי להבין את היחס האמיתי של המקובלים לבורא, אפשר לעיין בסידור התפילה הקבלי. בסידור כזה אין מילים רגילות שמבטאות את הרגשות של האדם, אלא רשומים בו סימונים של פעולות רוחניות, שאדם המתקן את עצמו צריך לבצע כדי לקבל את האור העליון. ובזה טמון ההבדל בין מושג האלוהים של הדת ובין מושג הבורא של הקבלה.
לימוד מבנה הבריאה בקבלה יוצר אצל האדם דימוי מדויק של הבורא שנמצא בתכונותיו בפסגת סולם התכונות הרוחניות, ודימוי מדויק של האדם שנמצא בתחתית סולם זה. מדרגות הסולם הן המדרגות של העולמות. מטרת הבריאה היא העלייה העצמאית של האדם במדרגות האלה: בסופו של דבר, האדם צריך להתאחד ברצון שלו עם הבורא.
העלייה במדרגות של העולמות היא השינוי הפנימי של תכונות האדם - מהכוונה האגואיסטית בכל המחשבות והרצונות שלו לכוונה אלטרואיסטית. השינוי מתבצע במעלה המדרגות של הסולם, שכל אחת מהן מאפיינת מידה מסוימת של השתוות לבורא.
ברור שלימוד מבנה הבריאה בפרטנות כזאת, מרחיק את האדם מהמחשבה, שהיחסים שלו עם הבורא הם יחסים עם מישהו שמוכן להשתנות בהתאם לבקשות האדם. אפילו בעולם שלנו, אם נתאר לעצמנו הורה מוחלט ומושלם, ברור שבנו לא יוכל לעורר כלפי עצמו אהבה רבה יותר על ידי כל שינוי שלא יעשה. האהבה של ההורה הזה תמיד נצחית ומושלמת. הגילוי החיצוני שלה, כלומר, האופן שבו התחתון מרגיש אותה, תלוי רק במצבים, שאותם האדם צריך לעבור כדי להבין את כל הבריאה. בצבירת ניסיון ובהשתוות בשכל שלו וברגשות שלו לבורא.
מן האמור לעיל יוצא, שאפילו התיקונים הרצויים שאנחנו יכולים לבצע בתוכנו ובאופן כזה להרגיש את היחס הבלתי-משתנה של הבורא כלפינו כיחס טוב יותר – הם אינם שינויים ישירים לתיקון עצמי. אנחנו צריכים לעבור את כל המדרגות, את כל המצבים הקיצוניים, השינויים וההרגשות הקוטביות כדי לרכוש ניסיון ויכולת להרגיש את כל הבריאה מקצה ועד קצה.
הכוונה בתיקון שלנו היא רק ליחס שלנו למתרחש איתנו. למרות כל מה שמתרחש. אדם היודע להעריך, מרגיש את מה שמתרחש איתו ומעליו כדבר חיובי לחלוטין, וכל זה מעורר בתוכו הרגשה של מתיקות התענוג. עד כדי כך, שהאדם מגלה, ששום דבר בכלל לא משתנה, חוץ מהיחס שלו למצב הקבוע והבלתי-משתנה שלו, שבו הוא נברא ונמצא מאז ומתמיד.
לכן ברור מאליו, שלימוד חוכמת הקבלה, המביא את האדם להבנה כזאת של הבריאה ושל המקום שלו בתוכה, גורם לאדם, שלא מרצונו, להפסיק להתפלל.והרי בכל שיטות התרגול הדתיות התפילה היא הפעולה המרכזית, העיקרית והחשובה ביותר, שסביבה מסודרות שאר המצוות הדתיות, כנספחים בלבד.
במקרה כזה ברור שחוכמת הקבלה, כמדע שמכוון את האדם אך ורק להסתכלות פנימית ולשינוי פנימי, מרחיק את האדם מכל הטקסים החיצוניים ומהמצוות של כל זרם דתי שהוא. ולכן כל הדתות – והיהדות בראשן – מתנגדות למדע הקבלה.