הקדמה לספר "פי חכם"

המקובלים קבעו שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. וגם אם אדם בקיא בחוכמות אחרות, הוא מחויב לרכוש דווקא אותה, שאם הוא לא למד את החוכמה הזאת, הוא ייאלץ להתגלגל שוב לעולם הזה כדי ללמוד אותה. במה אם כן שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות שכל אדם מחויב לרכוש דווקא אותה, שאם לא ירכוש אותה כאילו שחייו בעולם הזה היו לשווא? מדוע שלמותו של האדם תלויה דווקא בלימוד של חוכמה, ולא במעשים הטובים ובמידות שרכש?

כדי להבין את קביעתם של המקובלים עלינו להבין תחילה את מה שנאמר בספר "הזוהר": "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא" [שהתורה (האור שבחוכמת הקבלה), הבורא, והנשמה (של אדם) הם אחד]. שזה דבר משונה מאוד.

לכן כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו המקובלים לעצמם בחקירותיהם: "כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם". כלומר "לא נגדירהו בשם" את מה שטרם השיגו וגם את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, כמו את מהותו של הכוח העליון. לכן המקובלים מסרבים לדון אפילו בצורה תיאורטית על המהות של הכוח העליון, לא כל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות, שמות וכו'.

לכן כל ההגדרות שניתנות לכוח העליון מתייחסות לא למהותו, אלא לאור שנובע ממנו אלינו. ואפילו הגדרת ה"אין-סוף" בקבלה כוונתה לאור הנובע מהמהות של הכוח העליון. ורק בגלל שחוקרי החוכמה קבעו, שכלפי הנבראים המקבלים, המושג של האור הנובע ממהות הבורא הוא כאין-סוף, הם קראו לו בשם הזה.

וזהו חוק בל-יעבור אשר בבורא בעצם אפילו ההרהור אסור: "דלית מחשבה תפיסה ביה כלל", ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו. מה שאם כן את האורות הנובעים מהכוח העליון האדם יכול לחקור – לתת להם כינויים על פי תוצאות המחקר שלו, להגדיר את מאפייניהם.

ומכיוון שכל אדם הוא מַקלט של האורות האלה והם אלה שקובעים את כל הקיום שלנו, אז חקירת האורות והשימוש הנכון בהם זוהי חובתנו הבלתי נמנעת, שהרי בכך אנחנו חוקרים את כל הדרכים, שבהם הכוח העליון משפיע עלינו. והתוצאות של הידיעות האלו הן שמרכיבות את המהות של חוכמת הקבלה, והשימוש הנכון בהן מביא את האדם למילוי באור העליון והוא השכר הראוי עבור עבודתו.

בספר “הזוהר” נאמר שכל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות. המטרה הזאת הוצבה מראש כסיבה לבריאת כל העולמות, כמו שנאמר בספר "הזוהר": "סוף מעשה – במחשבה תחילה". וכפועל יוצא של "להנות לנבראיו" - שורש הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, עד האדם, שמורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, נשמה המשוכנת בגוף גשמי.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנמוך ביותר, בגוף גשמי עם נשמה שמלובשת בו. ובאותו אופן, הכוח העליון, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, משפיע עליו, כדי לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני, לקבלת האור, עד שיתמלא כולו באורו, כמו שנאמר "ומלאה הארץ דעה את ה' ... כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

תרי"ג רצונות, תרי"ג תיקונים, תרי"ג אורות

נשמת האדם מורכבת מתר"יג רצונות המיועדים להתמלא באור העליון. כל רצון ורצון הוא אגואיסטי בתחילתו, עם הכוונה "למען עצמי". כתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה נוצרת על כל רצון של האדם, מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר - כוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, על מנת להשפיע לו.

התיקון של כוונה אגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא "מעשה התיקון". הרצון המתוקן, בהתאם להשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשה של הכוח הזה, של הבורא, כלומר הבורא והאור הם אחד, שזה נקרא "קוב"ה ואורייתא חד הוא". בכך שהאדם תיקן את הכוונות שלו על כל תרי"ג הרצונות, הוא משיג את כל האור היוצא מהכוח העליון אליו אישית. מצב כזה נקרא "התיקון הפרטי". בכך האדם משיג את איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונות שלהן. השוני הזה בתכונות הוא הגורם לשוני של האדם בכל תכונותיו החיצוניות מהסובבים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות תלויים לא בשוני בתכונותיהן, אלא בכוונה האגואיסטית הייחודית של כל אחת מהן למלא רק את עצמה. אם האדם מתקן את הכוונה שלו, הוא מגיע על ידי זה לקרבה, עד כדי איחוד נשמתו עם הנשמות האחרות, ואז הוא משלים את עצמו ברצונות שלהן ובאור הממלא אותן,"גמר תיקון הנשמות", שאז אין שום הבדל ושינוי צורה בין הנשמה לאור, שזה נקרא אורייתא וישראל חד הוא". והמילוי השלם באור העליון התואם לזה נקרא "עולם אין-סוף". התוצאה מהמצב הזה היא ההשגה של הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא. ובזה הראנו שהאור (התורה), הבורא (קב"ה) והנשמה (ישראל) הם אחד – כפי שנאמר לעיל "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".

פעולות האדם בהשגת העולם העליון

1. תיקון הכוונה האגואיסטית שלו לכוונה אלטרואיסטית. ע"י זה הרצון עצמו ליהנות, להתמלא באור העליון, מוגדר כדומה לכוח העליון, האלטרואיסטי.

2. והמילוי של הרצון המתוקן באור העליון - בסופו של דבר, האדם משיג את התכונות של הכוח העליון, את המטרות שלו ואת תכלית בריאתו, ובזה שכרו.

וכל עוד האדם לא השיג את המצב הזה של נשמתו, הוא יצטרך להופיע בעולם הזה שוב ושוב, משום שהמדרגה הגבוהה ביותר, עולם האין-סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות והמילוי השלם שלהן באור העליון, צריך להתממש בזמן חיותן על הארץ בעולם הזה. לכן כל דור מהווה גלגול של הדור הקודם, כלומר, הופעה של הנשמות בגופים חדשים [הבאות להיתקן עד השגת האיחוד המלא].

בכך הראנו את החשיבות המעשית של חוכמת הקבלה.