אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / מאמרים / אהבת הבורא ואהבת הבריות

תמצית הרב לייטמן למאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות" מאת בעל הסולם

ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה.

כלל ופרט

האמרה הזאת היא אחת מהאמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של " דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]". אף על פי שהאמרה הזאת ידועה לכול, עלינו נחקור האם אנחנו מבינים את משמעותה.

המלה " כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר "כלל". אם כן האמרה הזאת "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" אומרת לנו, שבסיכום הפרטים, כל 612 התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה של "ואהבת לרעך כמוך".

וקשה להבין, איך ההוראה הזאת יכולה להוות "כלל" לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה, באמצעות ייסורים, מחייבת אותנו לעשות. יכול להיות שהתכונה הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת כיצד על האדם להתייחס אל החברה הסובבת אותו, אבל איך יכולה התכונה הזאת לקבוע את היחס של האדם אל הבורא?

מכיוון שחוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו לדרגת הבורא, אז ברור, שהמטרה של המדע הזה היא להביא אותנו למצב, שבו נוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר חוכמת הקבלה מצביעה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא רוצה לומר, שכל הבריאה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור, "ואהבת לעצמך כמוך". ואם האדם בעולם שלנו רוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, הוא צריך לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. והעובדה, שאנחנו מנוגדים לחוק הכללי הזה - היא הסיבה לכל הייסורים בעולם.

תחילה יש לברר מה משמעותה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא – לאהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אם זה כך – אז ההוראה הזאת היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו אם היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך" – גם אז רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה הזאת במלואה. אבל איכשהו זה היה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך – זה בלתי אפשרי.

וגם אם לא היה בעולם אף אחד חוץ מהחבר, גם אז זה היה בלתי אפשרי, ודאי ובודאי כשהעולם מלא בבני אדם. הרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כמו שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו. האדם באהבתו לעצמו ממלא את צרכיו במלואם כל הזמן ומתוך רצון רב. אבל בנוגע לצרכי החברה – אין לאדם סיבה חשובה מספיק, כדי שיתעורר בו רצון לעבוד בשבילה. ואפילו אם היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא אותו בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו – "לאהוב את כולם כמוהו"? איך, אם כן, ההשגחה העליונה והחוק הכללי של הבריאה מחייבים את האדם לקיים דבר שהוא בלתי-אפשרי לחלוטין?

אבל אל לנו לחשוב שהנאמר כאן הוא דבר מוגזם. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, שעליה אנחנו שומרים, והיא "בל תוסיף ובל תגרע". כל המפרשים מסכימים עם זה, ואף יותר מזה - נאמר על ידם שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו כשלא מספיק לו בעצמו. גם במקרה כזה הוא צריך לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור. בתלמוד הירושלמי (מסכת קידושין) כתוב, שהקונה עבד – קנה אדון לעצמו. אם יש לו כר אחד בלבד והוא שוכב עליו – הוא לא קיים את מה שנאמר "וטוב לו עימך". ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד – הרי זו מידת סדום. כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך לשכב על הארץ.

תיקון אחד

וכאן מתעוררות כמה שאלות. על פי מה שנאמר לעיל, אף אחד מאיתנו אינו מקיים את הנדרש מאיתנו על ידי הקבלה. אנחנו עוסקים ב פרטים ולא נוגעים ב כלל. כתוב, "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום [כשאתם מקימים רצון הבורא] אביונים באחרים ולא בכם". אבל מאין יהיו עניים? בזמן שהכלל כולו מקימים את רצון הבורא ואוהבים זולתם כעצמם.

ועניין העבד העברי בתלמוד הירושלמי זקוקה להסבר. משמעות הנאמר שצריך "כמו שאתה אוהב את עצמך" לאהוב גם את מי שלא שייך לך. ואין כאן תירוצים להשתמטות, משום שחוק אחד לכולם. הרי כתוב: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם". ו"הגר הגר בתוככם" – פירושו, מי שגר בך ולומד קבלה, וכל מה שהוא מנסה לעשות זה רק לא מעשים אגואיסטיים, עליו נאמר "הגר בתוככם".

וזה הפירוש של "מצווה אחת" ( תיקון אחד), שעליה דיבר התנא, כשאמר: " עשה מצווה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין את זה, הרי מה העניין במלים "כל העולם"? ואי אפשר להסביר את זה ממה שלימדו אותנו, שכאשר האדם "חציו חייב וחציו זכאי" (כלומר, חצי מתוקן וחצי לא מתוקן), אז גם כל העולם "חציו חייב וחציו זכאי". משום שאם נאמר כך – נתעלם מהעיקר. הרי העולם מלא בעובדי עבודה זרה וברודנים. ואיך האדם יכול לראות, שהם "חצי חייב וחצי זכאי"? על עצמו הוא יכול לראות, שהוא "חצי חייב וחצי זכאי", אבל לא על כל העולם.

ועוד היה צריך לומר "כל ישראל כולו". למה, אם כן, צירף התנא גם את "כל העולם"? האם אנחנו ערֵבים לאומות העולם וחייבים לצרף אותם לחישוב המעשים הטובים שלנו?

צריך להבין, שהחכמים לא מדברים על שום דבר אלא על החלק בחוכמת הקבלה שעוסק בפעולות שמובילות אל המטרה, שאותה רוצים להשיג בעזרת שיטת הקבלה וכל העולם. ולכן, כאשר אומרים "מצווה אחת" (" תיקון אחד"), מתכוונים, ללא ספק, למצווה מעשית ( תיקון מעשי). וזה מתייחס, כמובן, גם לדברי הלל "ואהבת לרעך כמוך". רק בעזרת התיקון הזה יוכל האדם להשיג את המטרה האמיתית – הדבקות בבורא. ולכן, בתיקון אחד הוא זוכה להשיג את המטרה ולקיים את הייעוד שלו.

וכך מתבררת הקושיה הקשורה לפעולות שבין האדם לבורא, משום שהמעשיות שבהם הייעוד שלהם ב"זיכוך" הגוף, והנקודה הסופית בזה היא לאהוב " את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט. מן הפרט מגיעים אל הכלל, משום שהכלל מוביל אל המטרה הסופית. ואם כן – אין לנו ספק ממה צריך להתחיל: מהפרט או מהכלל, משום שהעיקר הוא להתחיל וללכת, עד שנגיע למטרה שלנו, ולא להישאר באמצע הדרך.

הדבקות בבורא

אבל עדיין נותרה לנו שאלה: אם המטרה של שיטת הקבלה ושל כל הבריאה היא להעלות את האנושות השפלה, עד שנהיה ראויים לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא, אז הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים במאמץ התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר זאת מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד (מתבייש) להסתכל על עצמו, כי מאבד מזה צלם אנוש, עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, לא יכול לצאת ממנו משהו פגום. ולכן, כדי שנוכל להנות מהמאמץ שלנו, הכין לנו העבודה הזאת וברא את הבריאה בצורה כל כך שפלה. ובאמצעות העבודה הזאת, אנחנו משיגים רוממותנו במאמץ עצמאי, ואת כל התענוג שאנחנו מקבלים מהבורא, אנחנו מרגישים כזכאים לקבל אותו, ולא כמקבל מתנת חינם.

אבל יחד עם זאת, צריך להבין, מהו המקור להרגשת השיפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין את זה מתוך החוק, שידוע היטב לחוקרי הטבע: "הטבע של הענף דומה לשורשו". ולכן כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. וגם להיפך: כל מה שאין בשורש – גם הענף ירצה להתרחק ממנו, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק.

ומכיון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, אז גם אנחנו מרגישים עצמנו שפלים בכל פעם שאנחנו מקבלים מהזולת.

ועכשיו מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו". הרוממות של הדבקות הזאת היא ב השתוות הענף לשורש שלו. ובהתאם לזה, מצב השפלות - זו ה התרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מירבית לזולת, מרגיש התרוממות ומסוגל להדבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא שהדרך שלו בקבלה עצמית ואהבה עצמית המרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.

את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה, שבהתחלה האדם עוסק בה למען עצמו, כלומר, על מנת לקבל פרס. זה קורה כשהאדם הוא עדיין "קטן", ובצורה הזאת מחנכים אותו. וכשגדל, מלמדים אותו ללמוד קבלה "לשמה", למען הבורא, ולא לאהבה עצמית אגואיסטית.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: " וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות (התיקונים) אלא לצרף בהם את הבריות". [מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב – מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות (כלומר, התיקונים) ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.]

אבל אנחנו עדיין לא יודעים מהו ה"צירוף" הזה. ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: " עיר פרא אדם יולד".(נולד כפרא אדם) הוא שקוע בבוץ ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי אף ניצוץ קטן של אהבת הזולת והשפעה לזולת. במצב כזה הוא המרוחק ביותר מהשורש שלו.

ואחרי שהוא גדל וקולט את עקרונות החינוך, שאותם מגדירה שיטת הקבלה כ"כוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית", אז הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. ואת זה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה (כלומר, את הקבלה) תבלין (לתקן אותו) ".

וכך מתפתח הנברא ומתעלה ברוממות, עד שמגיע לדרגה כזאת, שמאבד לחלוטין את האהבה העצמית ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, התכונות שלו הן ההשפעה או הקבלה על מנת להשפיע. ועל כך אמרו חכמים "לא נתנו המצוות (התיקונים) אלא לצרף בהם את הבריות". ואז האדם מגיע לדרגה של איחוד עם השורש שנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

שני החלקים בשיטת הקבלה: תיקונים, הנוגעים ליחסי האדם עם הבורא ותיקונים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו

אף על פי שאנחנו רואים בשיטת הקבלה שני חלקים: הראשון – התיקונים שנוגעים ליחסים בין האדם לבורא, והשני – התיקונים, שנוגעים ליחסים בין אדם לחברו, שני החלקים האלה אחד הם. במלים אחרות, הפעולות שלהם והמטרה הרצויה, שאליה אפשר להגיע בעזרתם, הם דבר אחד – פעולה,שנעשית למען הבורא.

בשביל הנברא אין שום הבדל, בין אם הוא עובד למען הבורא ובין אם הוא עובד למען החבר, כי כך נטבע בנברא מלידה, שכל מה שמגיע מהזולת נחשב לריק ולא ממשי.

ולכן, בין כך ובין כך, האדם צריך להתחיל מפעולות למען עצמו. כמו שאמר הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה."

[לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות (כלומר, בקבלה) שלא לשמה (כלומר, עם הכוונה "למען עצמו"), שמתוך שלא לשמה בא לשמה (כלומר, לכוונה "למען הבורא"). ולכן מלמדים נשים וילדים ואת פשוטי העם בעם ישראל, מחנכים אותם לעבוד מתוך פחד, על מנת לקבל פרס, עד שיצברו ידע ויקבלו שכל. ואז מגלים להם קצת את הסוד הזה, כדי שיתרגלו לקבל סיפוק, עד שישיגו ויכירו ויתחילו לעבוד מאהבה].

...הרי כשנשלם חינוך האדם באהבת הזולת ובהשפעה לזולת, בנקודה הסופית, שם נשלם גם החינוך לאהבת הבורא ולהשפעה לבורא. ואין הבדל ביניהם, משום שכל מה שנמצא מחוץ לגוף ומחוץ לקבלת התועלת נמדד בשווה, גם ההשפעה לזולת וגם ההשפעה לבורא.

ולזה התכוון הלל הנשיא שאמר, שהחוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה הסופית של כל הפעולות, משום שהצורה שלו והאופי שלו הם הכי מובנים לאדם. ואי אפשר לטעות בפעולות, משום שברור מה צריך לעשות. והאדם יודע, שאם הוא יציב את מילוי הצרכים של הזולת לפני מילוי הצרכים של עצמו, זאת תהיה מידה מסוימת של השפעה. ולכן הוא לא מציב לעצמו כמטרה את "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", משום שבאמת, זה אותו הדבר. הרי גם את החבר הוא צריך לאהוב בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. וזהו הפירוש של המלה "כמוך". הרי את עצמו הוא ודאי הוא אוהב בכל לבבו, ובכל נפשו ומאודו, וביחס לבורא הוא יכול גם לרמות את עצמו, ואילו החבר תמיד נמצא מול עיניו.

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

באופן כזה פתרנו את שלוש השאלות הראשונות, אבל נשארת שאלה אחת: איך אפשר לקיים את זה, אם במבט ראשון זה נראה בלתי ניתן ליישום? ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם – לעם שלם, שֶמנה שש מאות אלף איש בני שלושים שנה ומעלה, לאחר ששאלו אותם את השאלה, האם כל אחד מהם מוכן לקבל את ביצוע העבודה הזאת ואת הייעוד הגבוה הזה? וזה התאפשר רק אחרי שכל אחד מהם אמר "נעשה ונשמע".

וזה ברור למעלה מכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה עיסוק אחר בחיים, חוץ מהעמידה על משמר האינטרסים של הזולת, כדי שלא ידע מחסור בשום דבר, ויותר מזה, אם הם יעשו את זה באהבה אמיתית, מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אז ללא ספק, לאף אחד מהעם לא יהיה צורך לדאוג לקיומו האישי, משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים הדואגים לו, שלא ידע מחסור בשום דבר.

ולאור מה שנאמר לעיל נפתרה השאלה: למה לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים? משום שמספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כמו שזה היה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזאת. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן שיטת הקבלה לא ניתנה להם.

כל ישראל ערבים זה לזה

ממה שנאמר לעיל נוכל להבין את משמעות האמירה התמוהה של החכמים: "כל ישראל ערבים זה לזה". ויותר מזה, ר' אלעזר בן ר' שמעון מוסיף: "העולם נדון אחר רובו [על פי הרוב] ". וזה תמוה, משום שאם כן, משתמע מזה שאנחנו ערבים לכל אומות העולם. לכאורה, הטענה הזאת סותרת לגמרי את השכל הישר. איך אדם יכול להיות ערב למעשים של אדם אחר, שאותו הוא אפילו לא מכיר? הרי כתוב במפורש: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו".

מפשוטם של הדברים שנאמרו מתברר, שאת שיטת הקבלה אי אפשר ליישם בשום צורה אחרת, אלא רק בשיתוף כל העם. כתוצאה מזה, כל אחד הופך להיות ערב לחברו. כלומר אלה שאינם נוהגים כך, "פורקי העול", גורמים לכל השואפים לגלות את הבורא - להישאר בזוהמת האגואיזם, כי בלי עזרתם של "פורקי העול", לא יוכלו להקדיש את כל-כולם לאהבת הזולת ולהשפעה לזולת.

ולכן אם חלק מהעם אינו מקיים את מה שמוטל עליו, הוא אשם בייסורים שבאים על כל העם. כתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין [אם אחד מעם ישראל חטא – כולם מרגישים] ". ורשב"י מביא דוגמא: "כמה אנשים היו בסירה, ואחד מהם לקח מקדח והתחיל לקדוח תחתיו חור. שאלו אותו חבריו: 'מה אתה עושה?' והוא ענה: 'מה אכפת לכם, הרי אני קודח רק תחתיי'. ענו לו חבריו: 'כשהמים יעלו, הם יציפו את כל הסירה'." ולכן פורקי העול, השקועים באהבה עצמית, יוצרים במעשים שלהם חומת ברזל, שאינה מאפשרת לאלה ששואפים אל הבורא - אפילו להתחיל את העבודה הזאת למרות מוכנותם.

כל אדם וכל העולם כולו נדונים על פי הרוב. ולכן, מי שעושה תיקון, הרי הוא מוסיף אושר בעולם, ומי שעושה עבירה, הוא מביא צרות לעולם. אבל חוק הערבות חל על כל העולם כולו, משום שעם אחד לא מספיק כדי להגיע לתיקון של כל העולם. ולכן נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ונהרו אליו כל הגויים". משום כך האחריות מוטלת על כל העולם, כך שהיחיד לבדו - בלי העזרה של כל אומות העולם, לא יוכל להגיע לגמר הרצוי.

באופן הזה, עד שהארץ תתמלא בידיעת הבורא, כל תיקון שעושה היחיד, משפיע על כל העולם וגורם להתפתחות העולם ולהשגת חוק האהבה וההשפעה. וכל עבירה שעובר היחיד, הרי הוא משפיע על כל העולם, ומעורר כוחות נגדיים-מאזנים שמאלצים את העולם להגיע לתיקון, אשר אותם אנחנו מרגישים כייסורים.

למה ניתנה שיטת הקבלה לעם ישראל

וכך נפתרת השאלה, מדוע ניתנה שיטת הקבלה לעם ישראל ולמה לא השתתפו בזה כל שאר אומות העולם, אף על פי שהשגת מטרת הבריאה מוטלת על כל האנושות: מכל האנושות הופרד אדם אחד שהחל לקיים את עקרון ההשפעה והאהבה. עם הזמן, התלמידים והצאצאים שלו התרחבו עד לגודל של עם, הילדים קיבלו חינוך קבלי, וכך למעשה המשיכו להוות קבוצת מקובלים כבתחילה.

רק כך, דרך קבוצה קטנה של אנשים, שקיבלו מלכתחילה ממייסד הקבוצה את התנאי של אהבת הזולת, התאפשרה ההעברה של שיטת התיקון מלמעלה אל העולם שלנו. הטבע האגואיסטי של האדם לעולם לא יאפשר לצאת בצורה אחרת ממסגרת האהבה העצמית האגואיסטית ולהגיע להשתוות התכונות (כלומר, לדבקות) עם הבורא. אלא רק עם קבלת עקרון אהבת הזולת, ירכוש הדור הבא את שיטת הקבלה.

בכל אופן, עם ישראל ממלא בעולם תפקיד של מי שמעביר את השיטה הזאת לכל שאר העמים. וכשכל העמים יקבלו על עצמם את התנאי של אהבת הזולת, יופיע מלמעלה הכוח, שמתקן את הטבע האגואיסטי, ושהיעוד שלו הוא להביא את עם ישראל אל המטרה הסופית – הדבקות בבורא. ועם ישראל יחנך לזה את כל אומות העולם.