התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

• אין צורך;

• אי אפשר;

• סוד שמור של הבורא ("סוד ה' ליראיו").

אין אף פרט קטן בחוכמת הקבלה שלא חלים עליו שלושת האיסורים האלה, וההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" מאפשר את גילוי הידע רק אם שיש בכך תועלת גלויה לחברה. חוכמת הקבלה טוענת ש"מוסיף דעת – מוסיף מכאוב", יתר על כן, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם לא ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. את התוצאה של הגילוי הלא-מבוקר של הידע אנחנו רואים בחיינו מלאי-הדאגה, בסכנת ההשמדה, בטרור. הסיבה לכך היא שרוב בני האדם שייכים לאותם אלה שפועלים מתוך עקרון של "מה בכך", כלומר, הם מתיחסים לפרסום ידע שאין בו צורך בקלות ראש. ודווקא הם שגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך קיבלו המקובלים רק תלמידים שיוכלו לשמור את הידע, ולא לגלות אותו אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממגבלות השפה, שאינה מסוגלת לבטא מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים על ידינו. מכיון שכל הנסיונות הלשוניים נדונים לכישלון וגורמים להבנה שגויה, הגורמת למי שמתעניין לסטות מן הדרך, אז רק מקובל שהגיע לדרגה גבוהה כלשהי יכול לגלות ידע כזה. המקובל הזה צריך להיות בעל תכונה מיוחדת, המאפשרת לגלות את הידע העליון בצורה ברורה.

על התכונה המיוחדת הזאת נאמר בחיבוריו של המקובל אר"י:

"דע לך שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה".

אם כן, אנחנו רואים שהתנאים האלה לניסוח הידע הקבלי אינם תלויים ברמת הידע של המקובל, אלא בתכונה של הנשמה שלו וביכולת שלו לבטא את מה שאנחנו איננו יכולים להרגיש. ורק אם יש לו תכונה כזאת, הוא מקבל היתר לגלות איזשהו חלק בחוכמת הקבלה.

לכן אי אפשר למצוא אף ספר-יסוד בקבלה שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו יש רק רמזים מעורפלים שאינם מנוסחים באופן לפי סדר של סיבה ומסובב. ואחרי מות רשב"י (המאה ה-2 לספירה) רק האר"י (המאה ה-16 לספירה) קיבל אישור לגלות עוד חלק בחוכמת הקבלה, אף על פי שיכול מאד להיות, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י היתה גבוהה הרבה יותר. אבל מהסיבה שצוינה לעיל, לא היה להם אישור לגלות את הידע שלהם. ולכן הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציא אותם לאור, חוץ מכמה הערות מעורפלות. ולכן מאז שהופיעו כתבי האר"י, עזבו כל לומדי הקבלה את כל שאר הספרים והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" הוא בכך, שהידע הקבלי מתגלה רק למי שמתמסר לרעיון של ההשתוות לבורא. ולכן בכל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים שהתגלתה אצלם השאיפה הבלתי-מתפשרת הזאת להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא. ומכיון שאת שאר התלמידים הם לא קיבלו והסתירו את הקבלה מהחוגים הרחבים של החברה, הציגו שרלטנים רבים את עצמם כמקובלים והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגירוש עין הרע ומשאר "נסים ונפלאות" שהיו מפתים את פשוטי העם. ועד היום ישנם "מקובלים" כאלה, ויש כאלה שקונים את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת המים הקדושים שהם משווקים.

ההסתר הראשוני של הקבלה היה דווקא מהסיבה הזאת, ולכן קיבלו על עצמם המקובלים האמיתיים התחייבויות נוקשות בבחירת התלמידים. וזוהי הסיבה לכך שאותם בני אדם יחידים שבכל דור ודור שהורשו ללמוד קבלה, גילו חלק כלשהו ממנה רק במקרה שהחלק הזה היה משוחרר מכל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

העניין הוא שאם מתעוררת אצל האדם ה"נקודה שבלב", הוא מתחיל לשאוף דווקא להשגת התכונות של העולם העליון ולהשתוות לבורא. ורק אדם כזה אפשר ללמד קבלה. ואילו השאר שואפים ללמוד "פעולות מאגיות שמאפשרות שליטה בגורל ובבני אדם אחרים". אין בזה, כמובן, שום כוחות, חוץ מהשכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים, דרך אגב, הוא באמת "מחולל נפלאות". אבל לא צריך להתבלבל בין זה ובין התכונות והכוחות העליונים. ולכן עד היום יש "קבלה לצרכן" וישנה "חוכמת הקבלה". הראשונה היא לטובתם של מוכרי הקמעות, השניה – רק לאלה ששואפים באמת לרוחניות.

אבל לא נכון יהיה לחשוב ששלושת האיסורים האלה, הנוגעים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה חלקים בהתאמה. אלא שכל מילה, כל מושג וכל הגדרה שבחוכמת הקבלה - חלים עליהם שלושת האיסורים האלה.

אבל נשאלת השאלה: אם המדע הזה הוא כל כך סודי ונסתר, כיצד הופיעו כל החיבורים הרבים האלה שעוסקים בו? העניין הוא שיש הבדל בין שני האיסורים הראשונים ובין האיסור השלישי: כובד חומרת האיסור חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים הם אינם קבועים. האיסור "אין צורך" הופך, במהלך ההתפתחות של האנושות, ל"יש צורך", או ש"אי-אפשר" הופך ל"אפשר". כך היה עם רשב"י והאר"י, ובמידה פחותה יותר גם עם שאר המקובלים. ולכן מופיעים לפעמים ספרי קבלה אמיתיים. וכך גם בימינו הופך האיסור "אין צורך" ל"יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לכל האנושות.