החומר והצורה בחוכמת הקבלה
המדע, ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא "השגת החומר", והחלק השני נקרא "השגת הצורה". כלומר, אין שום דבר במציאות הסובבת אותנו, שאי אפשר יהיה להבחין בו בחומר ובצורה. לדוגמא, שולחן. יש לו חומר – עץ, ויש לו צורה של שולחן. והחומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת השולחן. וכך גם המילה "שקרן": יש לה חומר – האדם, וצורה שהיא השקר. כך שהחומר – האדם, מהווה את הנושא של הצורה – השקר. וכך בכל דבר ודבר.
בדומה לזה, גם המדע שחוקר את המציאות מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר וחקירת הצורה. החלק של המדע שחוקר את התכונות של החומר שקיים במציאות (שזה כולל גם את החומר הטהור, שאין לו צורה, וגם את החומר שיש לו צורה) שייך ל"השגת החומר". להכרה הזאת יש בסיס ניסויי המבוסס על נתונים, כלומר על הוכחות ועל השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.
חלק אחר של המדע דן רק בצורה, המרוחקת מן החומר ואין לה שום קשר לחומר. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מרוחקות מן החומר, כלומר, מרוחקות מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות, ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה - בצורה הטהורה שלהן, כשהן לא מלובשות בחומר כלשהו - וזה נקרא "הכרת הצורה".
להכרה הזאת אין בסיס ניסויי המבוסס על נתונים, משום שלצורות מופשטות כאלה אין ביטוי מעשי שיוכח באמצעות ניסוי, מכיון שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. הרי הצורה המופשטת הזאת היא רק פרי דמיון, כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, למרות שהיא לא קיימת, כאמור, במציאות הממשית.
ובהתאם לכך, כל הכרה מדעית מהסוג הזה מתבססת אך ורק על בסיס עיוני, כלומר, היא אינה מאוששת באמצעות ניסויים מעשיים ומהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לסוג הזה של ההכרה שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. ולכן רוב המדענים העכשוויים נטשו את העיסוק בה, משום שהם אינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, הממצאים האלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק את הבסיס הניסויי, המבוסס על נתונים, הם מחשיבים כמהימן.
גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל: "השגת החומר" ו"השגת הצורה". אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר, על סמך ניסיון מעשי.