ז. מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה

שמעתי תש"ג

ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני, לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה.

ויש לדעת שיש הפרש בין הבורא להנבראים בענין הרגשה, שאצל הנבראים יש בחינת מרגיש ומורגש, משיג ומושג, כלומר שיש לנו בחינת מרגיש המשותף עם איזה מציאות. מה שאם כן מציאות בלי מרגיש, הוא רק הבורא ית' בעצמו, שאצלו ית', "לית מחשבה תפיסה ביה כלל". מה שאין כן להאדם, כל מציאותו הוא רק על ידי המרגיש את המציאות, וגם אמיתיות המציאות לא נערך לאמיתיות, אלא כלפי המרגיש את המציאות. זאת אומרת, מה שהמרגיש טועם בו, זה הוא אצלו אמת. היינו, אם הוא מרגיש טעם מר בהמציאות, כלומר שהוא מרגיש עצמו באיזה מצב שהוא נמצא שרע לו, וסובל יסורים ממצב הזה, האדם הזה נקרא בעבודה שהוא רשע, מטעם שמרשיע את הקב"ה, היות שהוא נקרא טוב ומטיב, מטעם שהוא משפיע רק טוב לעולם. וכלפי הרגשתו של האדם, האדם מרגיש שהוא קבל מה' ההיפך, היינו המצב שבו הוא נמצא הוא רע.

ובהאמור יש להבין מה שאמרו חז"ל "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי" (ברכות סא). פירוש הדברים הוא כנ"ל, או שהוא טועם טעם ומרגיש טעם טוב בעולם, ואז הוא מצדיק את המקום, ואומר ה' משפיע בעולם רק טוב. או אם הוא מרגיש וטועם טעם מר בעולם, אז הוא רשע, מטעם שהוא מרשיע את המקום. נמצא שהכל נמדד, לפי הרגשת האדם. מה שאין כן אצל הבורא ית', לא שייך כל אלה הרגשות כמו שכתוב בשיר היחוד, "כמו היא לעולם תהיה, חוסר ועודף בך לא יהיה". לכן, כל העולמות וכל השינוים, הם רק כלפי המקבלים, כפי אדם המשיג.