אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / כתבי הדור האחרון / חלק ב

מנהיגים של הדור

ההמונים מטבעם להאמין למנהיג שאין לו שום מחשבות ואינטרעסים של עצמו אלא שהקדיש והפקיר כל פרטיותו בשביל תועלת הצבור, כי באמת כן צריך להיות. ואם המנהיג עושה רעה לאחד מהצבור מתוך אנטרעס פרטי הרי זה בוגד ושקרן וברגע שידעו זאת הצבור ירמסנו עד עפר.

אמנם יש לאדם ב' מיני אנטרעסים פרטים: הא' הוא אנטרעסים חומריים. הב' אנטרעסים נפשיים. ומאלו אנטרעסים הנפשיים אין לך מנהיג בעולם שלא יכשיל בשבילם את הצבור. למשל שהוא רחמן, ובשביל זה לא יבער את עושי הרע ולא יתריע עליהם. הרי שבשביל אנטרעס פרטי מחריב הצבור. או שמפחד מפני נקמות ואפי' נקמות הבורא ובשביל זה יסתייג עצמו ולא יעשה תיקונים הנצרכים.

באופן אם יבטל אנטרעסים חומרים עוד לא ירצה לבטל האנטרעסים האידאלים או הדתיים לתועלת הצבור אע"פ שהם רק הרגשים שלו הפרטיים, והצבור כולו אין להם עסק עמהם כי המה אינם מבחינים רק במלה ה"תועלת" לבד, כי אין להם דבר לו אידיאלי ביותר שיעמוד בפני התועלת.

מעשים קודמים לשכל

כמו ברצון ואהבה היגיעה אחר החפץ מוליד יקר ואהבה להחפץ, כן המעשים טובים מולידים אהבה לה' והאהבה מולידה דבקות והדבקות מוליד שכל ודעת.

ג' פוסטמאטים[1]

כאלו בן חורין, כאלו בן אלמות, כאלו אשעין. [2] והם רעגבליאטיבי לתכונה מעשיית (מוסר) לטוב הנעלה ביותר.

אמת ושקר

נודע שהמחשבה והחומר והרצון הם ב' מאדיפיקאיציעס [3] של ענין אחד: ונמצא שהעתקה הפסיכולוגיא מן הויה והעדר הפיזי הוא אמת ושקר, באופן שהאמת כמו הויה הוא תעזיס. והשקר כמו ההעדר הוא אנתיתעזיס ומבין שניהם נולד הסינתעזיס הנרצה.

[מעבר לעמוד חדש][4]

דעת היחיד דעת הצבור

כמו דעת יחיד הוא כמין מראה שבו מקובלים כל התמונות של המעשים התועלתיים עם המזיקים שהאדם מסתכל באותם הנסיונות ומברר לו הטובים התועלתיים ודוחה את המעשים שהזיקו לו (המכונה מוח הזכרון), כלמשל הסוחר מתחקה במוח הזכרון כל מיני סחורות שהפסיד בהם והסבות ועד"ז כל מיני הסחורות והסבות שהביאו רוחים והם מסתדרים במוחו כמין מראה של הנסיונות, שלאח"ז הולך ומברר את המועילים ודוחה המזיקים עד שנעשה סוחר טוב ומוצלח. ועד"ז כל אדם בנסיונות החיים שלו.

עד"ז יש להצבור מוח משותף ומוח הזכרון והמדמה משותף, ששם נחקקים כל המעשים שנעשו ביחס להצבור ולהכלל מכל אדם התועלתיים והמזיקים, וגם המה בוחרים את המעשים והעושים התועלתיים ומשתוקקים שיתמידו בהם כל העושים אותם, וכן נחקקים במוח ה"זכרון" והמדמה שלהם כל העושים והמעשים הרעים המזיקים להכלל, והם ממאסים אותם ומשתוקקים לתחבולות להפטר מהם.

לפיכך מהללים ומשבחים להעושים והמעשים התועלתיים כדי להניעם במעשים אלו יותר ויותר שמכאן נולדו ויצאו האידיאלים והאידילאסטיין וכל מדות טובות וחכמת המוסר.

ולהיפך יגנו מאד את העושים והמעשים המזיקים כדי למנוע ולהפטר מהם ומכאן נולדו כל מיני מדות רעות והחטאים ושפלות מין האדם.

באופן שהתפעלות דעת יחיד דומה לגמרי להתפעלות דעת הצבור. וזה וזה נערך רק בתועלת והזק בלבד.

הקלקול שבדעת הצבור

הקלקול שבדעת הצבור הוא כי הצבור אינו נערך לפי רוב מנין שבו אלא רק לפי רוב בנין, דהיינו רק התקיפים שבהם, ע"ד שאומרים שעשרים אנשים תופסים ההגה בכל מדינת פראנציא. [5] וע"פ רוב הם העשירים שבהם שהם רק עשרה אחוזים מהצבור. והם תמיד ההדיוטים שבעם (שזה ג"כ לפי דעת הצבור הנ"ל) כי הם המזיקים להציבור והם המנצלים אותם. וע"כ אין דעת הצבור שולט כלל בהעולם. אלא דעת מזיקים שולטים בהצבור באופן שאפילו האידיאלים שנתקדשו בעולם אינם אלא שדים ומלאכי חבלה ביחס רוב מנין של הצבור. ולא לבד הדת אלא גם משפט השלום הוא לטובת העשירים בלבד. ומכ"ש תורת המוסר והאידיאלים.

מקור הדעמאקראטיע והסאציאליזים

מכאן נולד רעיון הדעמאקראטיע שיחזיקו רוב מנין של הצבור את משפט השלום והמדיניות בידיהם הם. וכן הסאציאליזם שהפראלאטאראט יקח את גורלם בידיהם הם. שבקיצור הוא, שרוב מנין יעשו את דעת הצבור להבחין מה תועלת להם ומה הזק להם, ועפ"ז יהי' כל החוקים והאידיאלים.

הניגוד שנעשה בין הדעמאקרטיע והסאציליזם

הניגוד שנעשה בין הדעמאקרטיע והסאציליזם כפי הנראה ברוסיא, כי עשרה אחוזים שולטים שם בכל הצבור ובדיקטאטורע שלמה. הטעם פשוט. כי חלוקה צודקת צריכה לאידיאליסטען שזה לא נמצא ברוב מנינו של הצבור. וע"כ סופו ליפול: ואין תקנה לזה רק בדרך דת מלמעלה שיעשה כל הצבור לאידאליסטן.

[מעבר לעמוד חדש]

קאנטאקט עמו ית'

ההמונים מדמים לעצמם שמי שיש לו קאנטאקט [6] עמו ית' הוא אדם ... הטבע ושיש לפחוד לדבר עמו ומכ"ש להמצא בד' אמות שלו. כי כן טבע האדם שמפחד מכל דבר שמחוץ לטבע הבריאה והוא מפחד גם מדבר בלתי שכיח כמו רעם וחזיז קולות.

אמנם למעשה אינו כן, כי אדרבא כי אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע, ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", [7] אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו הזוכה לקאנטאקט עמו אינו ניתוסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו ואין ממה להתרגש כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר.

כן הזוכה לחביבות יתירה לדעת שהוא בן למקום אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה מה שלא ידע מקודם לכן.

ולפיכך אדרבה גם האדם הזוכה נעשה מתוך כך טבעי ביותר. ופשטן ביותר ועני ביותר, עד שאפשר לומר שמטרם הזכיה היה אותו האדם וכן כל ההמון מחוץ להטבע הפשוטה. כי עתה הוא שוה ופשטן ומבין את כל האנשים ומעורב עמהם מאד ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד כי אין להם אח קרוב כמוהו.

[מעבר לעמוד חדש]

בנין עולם מחדש

עי' "דעת יחיד דעת ציבור" ו"הניגוד שבין סאציליזם אל דעמאקראטיע", עש"ה.

נתבאר שם, שעד עתה היה דעת הצבור נבנה ומתפתח לפי רוב בנינו של הצבור דהיינו התקיפין. וזה מקרוב שנתפתחו ההמונים ע"י דת, וע"י הסקולען, [8] וע"י רעבולוציעניען, וחפשו שיטת הדעמאקטראטיע והסאציליזם.

אכן לפי החוק הטבעי "עייר פרא אדם יוָלד",[9] והאדם הוא נצר מחיה רעה וקוף כשיטת דרוין או כחז"ל, שלאחר החטא ירד מין האדם לקופין כי "כולם בפני חוה כקוף בפני האדם", [10] אמנם לפי מעלת האדם המורכב מהכנה שכלית הלך ונתפתח ע"י המעשים והיסורין, וקבל דת ומדיניות ומשפט השלום עד שנסתדר להיות אדם מן הישוב. וכל התפתחות הזאת היה מונח כך על רוב בנינו של הישוב וההמונים מונהגים אחריהם כ"עולם גולם".

וכשהמונים פקחו עיניהם ליטול הגורל לידיהם עצמם, אשר בשביל זה היו מחויבים לבטל את כל התקונים והחוקים של התקיפין שהם הדת ומשפט השלום והמדיניות, אשר כל אלו היו רק לפי רוחם של התקיפים ולפי התפתחותם לטובתם עצמם.

נמצא שהם צריכים לבנות עולם מחדש, כלומר שהם דומים כמו אדם הקדמון הקוף הדארביני, כי לא עליהם עברו הנסיונות הללו שהביאו להם שיעור התפתחות הנוהג כהיום. שרשרת התפתחות על שכמוֹת התקיפים פעל בלבד ולא על ההמונים שהיו עד עתה קרקע בתולה.

ולפיכך נמצא העולם עתה במצב של חורבן גמור פרימיטיבי מאד במובן מדיני כבזמן אדם המערה ... עוד לא עברו עליהם אותם הנסיונות והמעשים שהביאו להתקיפין לקבל עליהם הדת והנימוס והמשפט השלום. באופן שאם נניח את העולם להתפתח לפי סדירו הטבעי, הרי העולם של היום מוכרח לתהליך כל היסורין והחורבנות שעברו על האדם הפרימיטיבי, עד שיכריחו אותם לקבל משפט מדיני קבוע ותועלתי.

והפרי הראשונה של החורבן בא עלינו בדמות הנאצים שסוף סוף הם רק תולדה ישרה מהדעמאקראטיע והסאציליזם, כלומר מהנהגה של רוב מנין אחר פריקת עול של הדת ונימוס ומשפט השלום.

נאציזם אינה תולדת גרמניא

ונתבאר שהעולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניא בלבד, כי הוא תולדתה של הדעמאקרטיע והסאצליזם, שנשארו בלי דת ונימוס ומשפט השלום. וא"כ כל האומות שוים בזה ואין תקוה כלל שהנאצים יגוועו עם הנצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלאזאקסין את הנאציזם, שהרי גם הם נמצאים בעולמם של דעמוקרטען ונאציסטען.

וזכור שגם הדעמאקראטען מוכרחים לכפור בדת ונימוס ומשפט השלום כמו המארקסיסטען, מפני שכל אלו המה משמשים נאמנים רק להתקיפין שבצבור ומניחים מכשולים תמיד להדעמאקראטען. או לרוב בנין[11] של הצבור.

אמת הוא שהוגי דעות בין הדעמוקראטען משגיחים בשבע עינים שלא יחריבו את הדת והנימוסים בפעם אחת כי יודעים הם שהעולם יחרב. אמנם בשיעור זה המה מפריעים גם ממשלת הרוב ואחר שהרוב יחכימו להבין אותם בודאי יבחרו במנהיגים אחרים בדומה להיטלר. כי הוא ממש בא כח מובהק מבטא את רוב מנינו של כל צבור, יהי' גרמני או אנגלו זאקסי או פולני.

העצה האחת

לא כהדעמאקראטיע האומרים לבטל את הדת והנימוס לאט לאט ולהתאים מדיניות חדשות באופן שלא יחריב העולם, כי ההמונים לא יחכו על ידם כנ"ל. אלא כמאמרם ז"ל, [12] אין סותרין ביהכנ"ס [13] מטרם שאפשר לבנות בהכנ"ס חדשה במקומה.

דהיינו שאסור לנו להניח את הרוב בנין[14] ליטול לידיהם את ההנהגה מטרם שנבנה דת ונימוס ומדיניות המתאים בשבילם, כי בינתים יחרוב העולם ולא יהי' עם מי לדבר.

[מעבר לעמוד חדש]

ניהיליזם

לא ניהיליזם [15] מוחלט אלא ניהיליזם הערכים (ע"ד ניטשע [16] לערכי נצרות) היינו לכל הערכים בסדרי הדת והמוסר וסדרי המדיניות המקובלים עד הנה בתפיסת האנושיות.

כי כל אלו הם פשרות בשיעורי האגאיזם היחיד או המדינה או העובד לה'.

ואני אומר שכל שיעור באגאיזם פסול ומזיק ואין סדר אחר אלא אלטראיסטי הן ביחיד, והן בצבור, והן בה'.

מאניזם מאטרעליסטי[17]

שהחומר הוא אבי הכל והמחשבה הוא פִּרְיָם של המעשים והתחושות וכמין מראה. ואין חירות רצון רק חירות מעשים. אכן לא ע"י עצמו כי מעשה רעה גוררת מעשה רעה, ודבר חירות המעשה מובנת ע"י שיסתכל (במראה המעשים הנק') בשכל של אחר ואז יש לו חרות לציית לו.

ולא יוכל לבחור מתוך (מראה שלו) שכלו עצמו, כי כל איש דרכו ישר בעיניו. ויש לו תמיד הסכמת שכלו.

מחוץ לעוה"ז

מחוץ לעוה"ז יש להבין ולחקור רק בדרך סוביקטיבי ופראגמעטי (מעשי) ובדרך הזה הרי זה מחקר של עוה"ז אע"פ שהוא מחוץ לו. כי הוא הוגה לפי שיעור המלובש בטבע עוה"ז, גם לפי שיעור התועלתי השמושי (פראגמעטי).

מהו מחוץ לעוה"ז?

רק השי"ת הוא מחויב המציאות שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ואותו לבדו אנו מבינים שהוא גם מחוץ לעוה"ז לא שום משהו אחר. בניגוד לפנתאיזים.

ועוה"ז הוא מונח אוביעקטיבי הניתן להבינו גם בבחינה אוביעקטיבית שעיקריהם הראשונים הם חלל וזמן.

ומחוץ לעוה"ז שהם א"ק ואבי"ע [18] ניתן להבין רק בדרך סוביעקטיבי מבלי לנגוע בהאביעקט אף משהו מהמשהו.

ומהות האביעקטין שאנו מגדירים בשמות באבי"ע הם לפי ההנחה כיון שהכל תופסים כן בלי יוצא מהכלל. (כלומר יחידי סגולה שבכל דור שהמה בכלל רבבות ומילוינען שהיו והעתידין לבא) א"כ יש לנו שם השגה אביעקטיבית. אע"פ שאינינו נוגעים באוביקטין כלום.

ומכאן יצאו לנו הד' עולמות שלמעלה מעוה"ז אע"פ שע"פ טבעם הם רק סוביעקטיביים ומתלבשים בטבעי העוה"ז בב' הדרכים: התפשטות ומחשבה, דהיינו פאראלעליזם פסיכוו-פיזי: כי כל עצם מוכר לנו ע"י ב' סדרים: תחילה פיזי, אח"כ פסיכי, והולכים תמיד יחד בארח פאראלעלי. [19]

ונודע שגם בעוה"ז יש רבים התופסים שיטת "אכספרס יוניזם" דהיינו רק לפי תפיסה סוביעקטיבית בלבד. אמנם אני מחזיק גם בשיטת "אימפרס יוניזם" לבאר מושגי עוה"ז בדרך אוביעקטיבי כמה שאפשר ללא תערובת מרובה של חזוק סוביעקטיבי.

[מעבר לעמוד חדש]

מהות הדת

מהות הדת מובנת רק בדרך פראגמעטי כמ"ש זיעמס: [20] מקורה של אמונה בצורך והאמת בה עד כמה שהיא מספקת צורך זה.

ויש אמנם ב' מיני צורכים: הא' צורך נפשי, שמאוס לו החיים עד להקאה, זולתה. הב' צורך פיזי, וצורך זה מתגלה בעיקר בסדרי חיי החברה, כמו בתורת המוסר והמדיניות. כמ"ש קנט, [21] האמונה בסיס לתורת המוסר ושומרת אותה.

ומובן מאליו שחכמי הדת לא יבואו רק מאותם שיש להם צורך נפשי כי הוא צריך לה גם מבחינה סוביעקטיבי, משא"כ לחלק הב' יגיע להם הסיפוק דהיינו האמת גם מבחי' סוביעקטיבי. ועכ"ז "מתוך שלא לשמה הוא בא לשמה". [22]

הצורך הוא קודם לסבה המחייבת לאמונה.

מנהיגי הציבור

אם לפ"ע יש ודאי לכל אחד טעם ורשות לבחור אם באקספריוניזם או באמפרסיוניזים. אמנם מחזיקי הרסן, אין להם רשות להנהיג הצבור זולת בדרך פאזיטיבי ופראגמעטי, דהיינו לפי שיטת האקספריוניזם. כי לא יוכל להזיק לצבור בשביל אינטרעס פרטי שלו, למשל לא יוכל להורות אמונה לצבור בשביל הבנת האימפרעסיוניזם של עצמו ובשביל זה יפסיד הנימוס והמוסר מהצבור. ואם אינו שולט על עצמו מוטב לו להתפטר. ולא להזיק לצבור עם האידאלים שלו.

תפיסת העולם

העולם נברא ע"י התפתחות בסבתיות ע"ד המאטריליזם ההסתורי [23] וע"פ הדיאלקטיקא [24] של הגל [25]. תעזיס ואנטיטעזיס וסינתעזיס.

אכן הוא תכליתית להרגש עם השי"ת מדצח"ם [26] עד לנבואה או לדעת ה'.

התענוג הוא הטעזיס, והיסורין הוא האנטיטעזיס והרגש מחוץ להעור הוא הסינטעזיס.

מהות הקלקולים ותיקונם הוא בדעת הצבור

כמו דעת היחיד הוא הבורר לו בין ההפסדים והרוחים ומעמידו על עסק המוצלח ביותר: כן דעת הצבור מברר בסדרי המדיניות ומעמידם על המוצלח ביותר, אכן יש רוב מנין ורוב בנין.

רוב מנין ורוב בנין

ועד עתה היו דעת רוב בנין (שהם התקיפין) עושים ומבררים את דעת הצבור כולו וע"כ כל המוסר והמשפט.

והדת שמשו להזיק לרוב המנין שהם 80% מהחברה.

הרוב מנין הוא פרימיטיוי כאדם הקדמוני

הרוב מנין הוא פרימיטיוי כאדם הקדמוני כי לא ניסה לו לשמש עם הסדרי משפט ודת ומוסר ששמשו עד הנה לא לו. אמנם ודאי שכל אלו לא הגיעו למצב ההוי זולת ע"י יסורין רבים בדרך הסבתיות ודיאלעקטי. אשר הרוב מנין לא שם לבו אליו כלל וממילא לא יוכל לתופשם.

הפעולה היותר מהירה הוא הדת

ובכדי להפעיל דעת הצבור מחדש בהרוב מנין באופן המועיל אין עצה מהירה זולת ע"י הדת. וע"י המיאוס של כל רצון לקבל במשהו וע"י הנעלה והיופי של הרצון להשפיע במדה מרובה.

וכל זה ע"י מעשים דוקא כי הגם שהפסיכופיזי המה פארלעלים עכ"ז הפיזי הוא קודם לפסיכי.

[מעבר לעמוד חדש]

הגעניאז

הגעניאז [27] הוא פרי הדור, שיש לו נטיה רבה להשפיע ואינו צריך לעצמו כלום. ובזה יש לו השואת הצורה עם השם ומתדבק בו מאליו, וממשיך ממנו חכמה ותענוג, ומשפיע להאנושיות.

והם מוחלקים לב' סוגים: או עובדים מדעתם, שפירושו להשפיע נ"ר ליוצרם ומשום מגמה זו משפיעים לאנושיות. או עובדים שלא מדעתם: דהיינו שאינם מרגישים ויודעים שדבקים בהשם, ודבקים בו שלא מדעת, והם משפיעים רק להאנושיות.

וע"פ יסוד הזה, אין קידמה לאנושיות רק להטביעם הרצון להשפיע, ויתרבה הגאונים בעולם.

טעלעאולוגיע[28]

טעלעאולוגיע מחויבת היא בקבלה, ע"פ שיטת אנטרופוצענטריות שהעולמות נבראו בשביל ישראל והם התכלית וכן שהשי"ת נמלך בנשמותיהם של צדיקים.

וכן מובא התכלית בהנבואה ו"מלאה הארץ דעה את השם" [29] ואין לך תכלית יותר מובהק.

הרמב"ם נוטה אחר שיטת דיסטעלעאולוגיע, ואומר שיש לו להשי"ת בהבריאה גם תכליתים אחרים זולת מין האדם, כי קשה לו להבין שהשי"ת ברא בריאה כ"כ גדולה עם מערכת הכוכבים שהפלאנעט שלנו בטל במציאותו כמו גרגיר חרדל, ויהי' כל זה רק לתכלית שלמות האדם?

התכלית מחויב לכל בר שכל והפועל בלי תכלית הוא חסר דעה, ולפי מעשיו הכרנוהו שברא העולם בדצח"ם, שהמדבר הוא בחיר היצירה להיותו מרגיש זולתו ומשפיעהו, ונוסף עליהם הנביא שמרגיש להשי"ת ומכירהו, שזה מובן לתענוג לו ית' ותכליתו בכל הבריאה הגדולה.

והקושי' של הגל, הרי יש בהכרח בריות בלי תכלית בהטבע כמו ריבויים שבפלנט שלנו וריבוי פלנטים לאין קץ אשר האדם אינו משמש עמהם כלל? התשובה היא, לפי החוק "שהבלתי מודע לא יסתיר את המודע" ו"אין לו לדיין רק מה שעיניו רואות". [30] ואולי יש דצח"ם בכל הפלאנעטען, ובכל פלאנעט: תכליתו המדבר. וכדומה מן הבלתי מודע. ואיך יסתור זה את המודע ומוכר בדרך הנבואה.

וזהו פשוט שתענוג להבורא לברוא אביעקט שיוכשר למשא ומתן עמו ולהחלפת הדעות וכדומה. וכן יש תענוג ממין בשאינו מינו ואנו סומכין לגמרי על הנבואה.

סיבתיות ובחירה

סיבתיות ובחירה הם "דרך יסורין, שנפרעין שלא מדעת", [31] ע"י החוקים הדיאלעקטיים. שכל הויה יש בתוכה גנוז ההעדר וקיום ההויה כל עוד שלא נגלה ההעדר שבה, וכשיתגלה ויתפתח האנטיתעזיס הוא מחריב את התעזיס, ומביא במקומה הויה היותר מושלמת מהראשונה, להיותה כוללת התיקון של האנטיתעזיס הקודמה. (כי כל העדר הוא קודם להויה) וע"כ מכונה הויה השניה בשם "סינתזיס", כלומר שהיא כוללת ונולדת משניהם, שהם הויה והעדרה שקודמו אל הויה זו החדשה. ועד"ז הולכת האמיתיות ומושלמת תמיד ע"י ה"דרך יסורין" שהם הויה והעדר, טעזיס ואנטיתעזיס, ומולידים תמיד סינתעזיס יותר אמיתיים עד שמגלה הסינתזה השלמה. אבל מהו השלמות?

ובמאטרעליזם הסתורית מתבאר הדרך יסורין הנ"ל רק על חפץ הכלכלי, שכל תעזיס פירושו משטר צודק לשעתו וכל אנתיתעזיס פי' חלוקה בלתי צודקת בהכלכלה, וכל סינתעזיס הוא משטר המיישב את האנתיזה שנתגלה ולא יותר, וע"כ גם בה גנוז ההעדר, וכשמתפתח ההעדר מחריב את הסינתזה ההיא ג"כ וחוזר חלילה, עד שיתגלה החלוקה הצודקת.

"והדרך תורה"

"והדרך תורה" [32] היא נתינת הגורל ליד הנדכאים שזהו ממהר את הקץ במדה שהנדכאים ישגיחו על הדבר. וזהו נק' "בחירה" כי מעתה הבחירה הוא בידי הנוגעים בדבר.

הרי ש"דרך יסורין" פעולה אוביעקטיבית, ו"דרך תורה" היא פעולה סוביעקטיבית והגורל בידי הנוגעים בדבר.

[מעבר לעמוד חדש]

העקרון: השפעה לזולתו, ההנהגה: משטר חובה:
למינימום חיים ומעשי מצוות לרמת חיים להחברה. התכלית והמטרה: דבקותו ית'. זהו לדעתי הסינתעזיס האחרון שאין ההעדר גנוז בתוכו עוד.

מעשים טובים ומצות

לוֹק [33] אמר אין דבר בהשכל שלא יהי' מקודם בהחושים. וכן שפינ' [34] אמר, שאינו רוצה הדבר בשביל שהוא טוב אלא שהוא טוב בשביל שאני רוצה הדבר. ויש להוסיף ע"ז שאין דבר בהחושים שלא יהי' קודם בהמעשים, באופן שהמעשים מולידים חושים וחושים מולידים ההבנה.

למשל שאי אפשר לחוש שיתענגו על ריבוי ההשפעה מטרם שישפיעו בפועל וכן אי אפשר להבין ולהשכיל חשיבותו הגדולה של ההשפעה מטרם שטועמים אותו בהחושים.

ועד"ז אי אפשר לטעום תענוג מדבקות מטרם שירבה מעשים טובים המסוגלים לזה דהיינו בשמירה גמורה של התנאי לעשות נ"ר לו, דהיינו להתענג על הנחת שגרם אליו ית' בעשית המצוה. ואחר הרגש התענוג הטוב במעשים אפשר להבין אותו בשיעור התענוג הזה. ואם ... לתענוג נצחי ותמידי מגרימת נ"ר אליו אז יזכה לדעת ...

ועי' לעיל שיש ב' מגמות בדת א' "שלא לשמה" שהוא תועלתיות לבד, דהיינו בכדי לבסס היטב המוסר לתועלת עצמו ונמצא בהשיגו מגמה זו כבר יש לו הסיפוק.

ויש מגמה ב' בהדת שהוא צורך נפשי להדבק בו. וזהו נק' "לשמה", והוא יכול ע"י מעשים לזכות להנ"ל. ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

מגמת החיים

יש ג' דעות בספרים ובמחקר, או אידיאמניות, לזכות לדבקותו ית', או בכדי לזכות לקדמה ולפראגרעס, הנק' יוטיליטיליטיזם "תועלתיות"". או תענוג בשרי וחושני הנק' היידאניזם [35] או קיראניזם.

והנה שיטת היידינזם ולואי היתה אמת אבל הצרה הוא שהמכאובים מרובים על מעט תענוג החושים שאפשר להאדם להתענג בהם. ומלבד הפגם של יום המיתה.

ושיטת היוטיליטי להביא פרוגרעס וקדמה בעולם, יש כאן שאלה גדולה מי יזכה להפרעגרעס השלם ... אשר אני משלם תמורה מרובה כ"כ במכאובים ויסורין.

לפיכך נראה רק האיידאמאניות שהמגמה הוא לאשרו של האדם שע"י שכלול כל הכחות שבנפש זוכה לכבוד בחייו ולשם טוב לאחר מותו.

וקאנט לגלג על שיטה זו לבסס תורת המוסר על מגמה אגאיסטית והורה לעשות ע"מ שלק"פ. [36]

המדע המאדערני בחר לו יותר את היוטיליזם הנ"ל אלא רק לצורך הכלל. דהיינו להשפיע. וגם זה דומה לע"מ שלק"פ ומי ירצה זה? גם שאלה הנ"ל מה יביא כל הקידמה והפראעגרעס להדורות שבשביל זה
אעבוד בכ"כ יסורין כדי להשפיע זאת. עכ"פ יש לי הצדק לידע מהו הנרצה מהקידמה ומי יהנה מאותה הקידמה?

ומי פתי ישלם תמורה גדולה כ"כ ולא ידע מה ישפיע?

כל הצרה היא שהתענוג קצר ימים והיסורין באריכת ימים.

התכלית מהחיים

מכל האמור תמצא שמגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדביקותו ית'.

ב' שעבודים בעולם[37]

ב' שעבודים בעולם, או שעבוד הבורא או שעבוד לבריותיו ואחת מהם מוכרח, כי אפילו מלך ונשיא עובד הבריות בהכרח. ואין אמנם טעם בן חורין גמור אלא המשועבד להבורא לבדו ולא לשום בריה בעולם.

השעבוד מוכרח: כי המקבל מגונה ובהמיות היא. ולהשפיע – יש שאלה למי?

[1]ייתכן שהכוונה למילה Postulateבלשון רבים. Postulateפירושו דרישה, הנחה, עקרון-יסוד, אקסיומה. Regulativeפירושו מכוון, מתקן, מסדר. נראה כי דברי בעל הסולם בסעיף זה נאמרים ביחס לדברי עמנואל קנט בספרו "ביקורת התבונה המעשית", פרק שני. הפוסטולטים הרגולטיבים לטוב העליון הם חירות האדם, אלמותיותו וקיום האלקים.

[2]מילה זו מובאת בגופן נטוי כדי להדגיש כי אינה ודאית. הדבר נובע ממצב כתב היד.

[3]מודיפיקציה: שינוי צורה.

[4]במקום זה וכן להלן הציון "מעבר לעמוד חדש" מורה כי בכתב היד מתחיל עמוד חדש או קטע חדש.

[5]צרפת.

[6]קונטקט: קשר, מגע.

[7]ישעיה ו, ג.

[8]יש להניח כי הכוונה ל"סקולין", היינו לבתי ספר.

[9]איוב יא, יב.

[10]בבא בתרא נח ע"א.

[11]מצב כתב היד אינו מאפשר לזהות מילה זו בבירור, וייתכן כי כוונת המחבר למילה "מנין".

[12]"אמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי" (בבא בתרא ג ע"ב).

[13]ביהכנ"ס: בית הכנסת.

[14]ראה הערה 64.

[15]ניהיליזם: תפיסה פילוסופית השוללת את כל הערכים והמוסדות המסורתיים. מקור המונח בלטינית: nihil– אין, אפס.

[16]ניטשה.

[17]ייתכן שכוונת המחבר לדטרמיניזם מטריאליסטי.

[18]א"ק ואבי"ע: עולמות אדם-קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

[19]פרללי: מקביל.

[20]ויליאם ג'יימס (1842–1910), פילוסוף אמריקני. בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" אומר ג'יימס: "תועלותיה של הדת, תועלתה לגבי היחיד המאמין ותועלתו של היחיד עצמו לגבי העולם – אלה הן הראיות הטובות ביותר כי אמת בה" (ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, ירושלים תש"ט [1949], עמ' 300). עוד הוא אומר כי "האלים שבשמם אנו דוגלים הם האלים הדרושים לנו ומתאימים לצרכינו [...] כל אמונה תיאולוגית שעשויה לעורר בנו זיקה לאידאל זה נאמנה היא עלינו בגלל עצם סגולתה זו; ואם אין, הריהי פסולה בעינינו" (שם, עמ' 216).

[21]עמנואל קנט (1724–1804), פילוסוף גרמני.

[22]פסחים נ ע"ב.

[23]מטריאליזם היסטורי: סקירה היסטורית המפורטת ב"מניפסט הקומוניסטי" של קרל מרקס ומתארת מאבק בלתי נמנע בין הכוחות הכלכליים המפתחים את מערכות הייצור לבין הכוחות החברתיים – המעמד והרכוש.

[24]דיאלקטיקה: השקפה פילוסופית הרואה את תהליך ההתפתחות בדרך של ניגודים. כל רעיון (תזה) מוליד את היפוכו (אנטי תזה), ולאחר מכן נוצרת אחדות הניגודים (סינתזה).

[25]גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831), פילוסוף גרמני.

[26]דצח"ם: דומם, צומח, חי, מדבר.

[27]הגאונים.

[28]טלאולוגיה: תורת התכלית. מקור המילה ביוונית, במילה "טלאוס" – מושלם, שלם, שמקורה במלה "טלוס" – סוף, תוצאה.

[29]ישעיה יא, ט.

[30]בבא בתרא קלא ע"א.

[31]בקונטרס "השלום" שפרסם בעל הסולם בתרצ"ג (1933) אומר הוא כך:

"ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה במסכת אבות (פרק ג' משנה ט"ז). וזה לשונה: 'הוא (רבי עקיבא) היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה'. [...]

וכשם שהכחות הסגוליים שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית' נבחנים לגבאים נאמנים הגובים החוב לשיעורין תדיר דבר יום ביומו עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים המוטבעים בחוק ההתפתחות נבחנים ג"כ לגבאים נאמנים הגובים החוב לשיעורין תדיר דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, שזה אמרו, 'והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם'. אמנם יש ביניהם חילוק ומרחק רב, דהיינו 'מדעתו ושלא מדעתו', אשר סוג האחד אשר חובם נגבה ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם 'שלא מדעתם', אלא גלים סוערים באים עליהם על ידי רוח חזקה של ההתפתחות הדוחפים אותם מאחוריהם ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם ביסורים גדולים על ידי הגילויים של כחות הרע הדוחפים אותם בדחיפה מאחוריהם. אולם הסוג השני, פורעים חובם שהוא השגת המטרה 'מדעתם' מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע [...] הרי לעיניך מרחק רב מבין הנפרעים מדעתם לנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג על החשכות של יסורין ומכאובים רעים".

[32]במאמר "החרות" אומר בעל הסולם: "שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים".

[33]ג'ון לוֹק (1632–1704), פילוסוף אנגלי.

[34]ברוך שפינוזה (1632–1677), פילוסוף יהודי הולנדי.

[35]הדוניזם.

[36]ע"מ שלק"פ: על מנת שלא לקבל פרס.

[37]האות ב' מובאת בגופן גדול יותר כפי שהייתה בכתב היד במקור.