ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות כפי (מה שמוכרח) הנראה מוכרח שהכל דבר א'. והענין שבהתפשט האור להאיר למטה הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת (ל"ג לתועלת) נשמות חדשות בתחתונים מה שלא היה עד עתה וא"כ יהיה האור רחמים גמורים כי לולי שהתחתונים ראויים אל הרחמים לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוס' נשמות שלא היו עד עתה ולכן נקרא אור זה אור ישר שבא ביושר מעילא לתתא כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם ונקרא אור של רחמים ג"כ לסיבה הנ"ל ונקרא אור זכר כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה. ועוד כי טבע של הזכר הוא להשפיע נשמות חדשות ממש ונקרא אור הפנים כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים וע"כ הופך פניו אליהם ונקרא אור של פנימיות שהרי הנשמות מזווג הפנימי' של המוחין באים והם שמות של הוי"ה המורים רחמים ולא שמות אלהים המורים דין. אמנם כשאין התחתונים ראוים האורות מסתלקים וחוזרין למעלה שאינם רוצים להאיר למטה. אמנם עכ"ז לא יחפוץ המאציל ב"ה בהשחתת העולם ומאיר לתחתונים שיעור חיות ומזון ושפע הראוי לעצמן בלבד ולא להוציא תוס' נשמות חדשות וכיון שהשפעת אור זה בלתי רצונו הנה הוא ממשיך אליהם אור מחיצוניותו בלבד שהוא אור מספיק לחיות העולמות די הכרחן ולא יותר ע"כ נקרא אור חיצוניות ונקרא אור האחור שהוא היפך פניו בכעס עמהם בסוד דומה דודי לצבי ומאיר להם אור ההכרח עם היותו מסתלק ואינו נותן להם האור אלא בהפיכת האחוריים אל התחתונים ונקרא אור דין לסבה זו ונקרא אור חוזר כי בעת חזרתו והסתלקות למעלה שלא להשפיע בהם שפע גדול אז נמשך להם אור ההכרחי הזה. ונקרא אור נקבה לב' סבות ע"ד הנ"ל אם לפי שהוא כדרך טבע הנקבה שמקבלת ואינה משפעת ואם בסבה שאין בה כח להוליד נשמתין כמו הזכר אלא בחי' המזון לבד כמ"ש ותתן טרף לביתה וגו' שהם שמות אלהים שהוא דין. גם יש עוד חילוק אחר שאור ישר כמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת ולהשפיע לתחתונים לכן הויו"ת שלהם פשוטות ומלאים כולם הם הויו"ת באותיות נפרדות זו מזו. אמנם אור החוזר הוא רבוע כזה א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם שתמיד האותיות הם מחוברים להורות שהם עולין ומחוברים זו בזו עד שמתחברין עם שרשם ומאצילם כי רצונם להסתלק מן התחתונים. גם יש חילוק אחר כי המוחין של בחי' חיה אשר בז"א הבאים מחכמה הם הגורמים זווג זו"ן כדי להוציא נשמות חדשות והם בחינת פנים כי הוא זכר והמוחין דז"א מצד אימא הנקרא נשמה הם ענין אחור והם נקבה:
והנה צריך להבין מאוד אמיתות הענין פנים ואחור כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונקרא יושר וחוזר. ובכלים נקרא פנים ואחור דהיינו שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימית. אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור יושר כי הוא מאיר בבחי' הרחמים שבו וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה בבחי' דינין שבו הנקרא אור חוזר ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור יושר רק יקרא כלי דאחור. נמצא כי מ"ש בענין זו"ן שעומדין פב"פ או אב"א אז הענין הוא שכשבאו המוחין דז"א שהם בחי' חיה לחכמה שבו אז האור ההוא נקרא יושר שהם אלו המוחין עצמן שהם נשמה לנשמה ואז הכלים שלהם נקרא פב"פ. אך כל זמן שאין לו מוחין בבחי' חכמה שהם עיקר אור יושר שלו ומסתלק למעלה ובהכרח שמשם מאיר בו בבחי' (נ"א אז מאיר בו) אור חוזר שהם הדינין שהוא שאר חלקי האור ז"א שמתחת מדריגת חיה ולמטה ואז הז"א עומד אב"א ומקבל בכלי של אחוריים שלו ואז אינו יכול להזדווג. ומ"ש בזוהר שהנשמה של אדה"ר יצא מזווג אב"א ר"ל שעלו זו"ן למעלה במקום או"א ושם קבלו המוחין אור ישר ושם חזרו כליהם בבחי' פב"פ ונזדווגו. אמנם אין בהם כח לקבל אור המוחין בסוד התפשטות למטה במקומו שאז נקרא אור יושר כי בעמדם למטה אינן מקבלים רק אור חוזר וע"כ למטה אינם רק אב"א וכשיעלו אז הם פב"פ. ואמנם מה הם ב' בחי' (נ"א מה שהם בבחי' הללו) הללו בין באורות בין בכלים צ"ע מה ענינם:
ואפשר לומר שג' בחי' צלם שהם נר"ן שבמוחין דז"א הם ג' בחי' הפנימים שהם עיבור יניקה ומוחין וכולם פנימים כנודע כי המוחין הם פנימים. אלא שקשה לזה אם כן לא נשאר לחיצוניות רק אלו ב' בחי' שהם עיבור ויניקה לבד. או אפשר לומר שבחי' הפנים הוא כשבאין לז"א מוחין מבחי' חיה שהוא חכמה (נ"א בחכמה) כנ"ל שאפי' בינה נק' אחור בערך החכמה שאינה יכולה להוליד נשמות חדשות אלא בחכמה שהוא הזכר וא"כ אין בחי' פנים לז"א רק אחר היות לו בחי' חיה שהם מוחין דאבא ואז יכול להוליד. וראיה לזה מענין ברכת כהנים שהם מקיפים דצלם אבא קודם ויעבור שהוא זווג ז"א ולאה ואח"כ בא הזווג דיעקב ורחל בנפ"א ועוד ראיה גדולה מזה כי אפי' שזכרנו כי החיצוניו' והאחוריים של עליון הם הפנים של תחתון ואז אינו זווג בז"א עצמו אלא ביעקב ורחל עכ"ז יש צלם דאבא ג"כ בברכת כהנים ונ"ל הטעם שאלו היה הזווג דז"א עצמו אז היה כעין שבת שעולה בצלם דאו"א למעלה בבחינותיהן ובמקומם האמיתי אך עתה יורד הצלם למטה ואינם מוחין גמורים לז"א ועכ"ז בערך יעקב הם גמורים ונקרא פנים ועיין בדבר זה שהרי נודע מהתיקונים שנשמת ז"א הפנימיות (נ"א הפנימים) אשר עליו (נקרא אדם) הוא שם מ"ה דאלפין והוא בחכמה כ"ח מ"ה והוא בחי' חכמה דז"א כי חכמה עילאה דאבא הוא ע"ב דיודי"ן גם בזה תבין ענין העלאת מ"ד ע"י שם מ"ה בז"א כנודע והענין שמ"ד שהיא (נ"א הוא) הטפה בהוצאות נשמות חדשות אינו מוריד אותה אלא ע"ש הזכר שהוא החכמה דז"א (נ"א ע"י שם הנ"ל דמ"ה שהוא שם החכמה בז"א) שהוא החיה שבו ואינה זו החכמה בבחי' עיבור או יניקה רק החכמה הנזכר בבחי' חיה דז"א והנה נודע כי שם ב"ן המעלה מ"ן הוא בנימין ושרשו דכורא משם ע"ב דיודי"ן שהוא חכמה והוא כמנין חסד (והנה החסד שבע"ב) יכול להעלות מ"ן לצורך זווג אבא ואמא וזה נמשך אל הז"א מאבא שהוא חכמה לכן נקרא רוחא כי הוא זכר ממש שהוא בחי' רוח שהוא ז"א:
והנה הזכיר במקום אחר בחי' חיה שהוא ג' מקיפי נר"ן ואפשר שהוא ג' אותיות צלם דאבא כנ"ל:
הגה"ה וזווג אב"א אינו כפשוטו רק דע פירושו כי הזווג הוא שהזכר מוליד ומוריד מ"ד והנוק' מעלה מ"ן של הברורין וכשהם עדיין אב"א אין בה עדיין כח לברר מ"ן ואין ביסוד (נ"א בהיסוד) שלה מ"ן להעלות וא"כ איך יהיה הזווג ולזה צריך שיהיו שניהן עולין זו"ן למקום או"א עילאין ואז היא מעלה מ"ן עצמה (נ"א עצמן) דבינה והוא מוריד מ"ד ובהיותן שם ודאי שחוזרין שניהם פב"פ (נ"א פניהם) לצורך הזווג שלהם כי א"א להזדווג אם לא פב"פ ובהיותן למטה עדיין אין להם תיקון גמור להיותן עומדין פב"פ מחמת הקליפות שלא יתאחזו בהם החיצונים באחוריים כנזכר לכן עלו למעלה עד או"א ושם חוזרים פב"פ כי אין שם פחד הקליפות ואז שם מזדווגים ע"י מ"ן דבינה עצמה שלקחה היא ביסוד שלה ומעלה אותן בסוד מ"ן נמצא כי כמעט זווג זה הוא עליון ואינו נקרא על שמם רק ע"ש או"א שהרי ע"י כח מ"ן שלהם עצמן הם מזדווגים ואחר שנגמר תיקונם בבחי' פב"פ ויכולין להיות למטה במקומם פב"פ אז יש בה יכולת להעלות מ"ן וזה נקרא זווג פב"פ: