פרק ג
והנה ענין עור שהוא לבוש דז"א עצמו אפשר שגם בו יש בחי' ג' לבושין דמיון הכלים אך נלע"ד כי הנה הם ב' לבושים לבד א' הוא העור וא' הוא השערות בסוד אדרת שער. ובזה תבין איך הקליפות יונקים משערות ונקרא סערה על שמם וכנגדן יש ב' לבושים אחרים של מצות א' של תפלין בסוד עור וא' ציצית בסוד החוטין דמיון לשערות. אמנם אלו הם הלבושים של האדם בעוה,ב בסוד כי היא כסותה זה ציצית היא שמלתו לעורו חלק הפנימי של העור והם התפלין והענין כי ציצית ביצירה ותפלין הם יותר פנימי' בבריאה נמצא כי עור דיצירה נקרא טלית דציצית והעור דבריאה נקרא תפלין כי הם יותר קדושים והם במוח לבד כי כן הבריאה בחי' ראש אך היצירה סוד הגוף לכן הציצית סובבים כל הגוף וגם הראש להורות כי יצירה מלבוש לבריאה אך עור העשיה אין כנגדם במצות כי בהם נאחזים החצונים לגמרי אך בעור האצילות אין כנגדן רק עור האדם עצמו כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה ואין לבושו נפרד ממנו כמו בבריאה ויצירה שעור שלהם שהוא לבושם נפרד בסוד תפלין וציצית אך בעשייה אפי' בכלים עצמן יש אחיזה בסוד קיא צואה ובסוד יפנה ויטול ידיו ובסוד צא תאמר לו אך בפנימיים שהם נר"ן אין בהם אחיזה כלל חס ושלום רק ניזונים מהניצוצין שעברו דרך הכלים ומכ"ש בעור ואפשר כי החשמ"ל דתבונה המפסיק בין עור האדם אל הקליפות אינו רק עור א' לבד אלא שנחלק לג' שנעשה מאחוריים דנה"י תבונה מהעור שלה וחשמ"ל הנצח נקרא צל ודהוד ודיסוד נקרא ב' צללים כנ"ל ולכן בהסתלק צללים אלו בליל ה"ר מורה על כי גם פנימי' נר"ן נסתלקו ואז הקליפות שולטים באדם כי אז נסתלק החשמ"ל החופף ונמסר בידם ואפשר לומר כי ג' כלי ז"א הם נגמרים כשלוקח תבונה שנייה כל הג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות דכלי הא' וכשלוקח תבונה ראשונה ג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות כלי ב' וכשלוקח בינה עילאה הג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות כלי הפנימי ולכן תראה כי הדעת הכלי הפנימי דז"א הוא ממש בדעת אמא עצמם ואבא וכנגדן יש ג' חשמלים והם ג' לבושים נר"ן הנזכר בזוהר פ' ויקהל א' בג"ע הארץ לנפש וא' בין המלאכים לרוח וא' בכסא לנשמה וז"ש פ' יתרו ע"ח ענין יעקב דנפיק מההוא חשמ"ל פנימאה ר"ל כי מתוך החשמ"ל יוצאין ניצוצי אור המוחין דז"א דמצד אבא ליעקג והם חו"ג החסדים לקחה אוריא"ל והגבורות נוריא"ל וכנגדן לקחם יעקב בעלה דלאה הנקרא מדת ימי וזהו יעקב איש תם [הגהה - א"מ זה אין לו קשר לכאן]:
יש זווג חצון שהוא טפה גשמית דכלים ועכ"ז יש בהם רשימו דנפש דגדלות והוא ההוא רוחא דשביק בגווה והיא המעלה אותן המ"נ דחיצוניות אך כשגם יורדת טפה הפנימיות דנשמה אז ז"א עצמו צריך שיעלה המ"נ באופן כי גם בזווג החיצוניות שהם כלים א"א להעלות מ"נ שלהם אם לא בכח פנימיות עצמו אלא שאינו רק הרשימו לבד והוא הנקרא רוחא דשדי בגווה דגדלות דנפש פנימיות אך זו"נ הם העיקרים ושורש ההוא רוחא וגדוליגם ממנו כי האי רוחא נשאר אם שרשי נשמות הנבראים שיתלבשו בו אך הזו"נ הם אלהות וכבר בהוולדם לקחו חלקם מההוא רוחא הנוגע להם והבן זה מאד והנה נתבאר במ"א כי הז"א יורד ומתלבשין בחי' הכלים שלו בבי"ע לברר משם הברורים. והנה הבירורים הם דוגמת המאכל כי הם סוד הבהמות בהררי אלף המבררים באכילתן בעולם העשייה ושם בעשייה יש בחי' ניצוצין ראוין אל אצילות ג"כ לבחי' כלי החיצון ואוכלם נוקבא דעשייה ומשם ניתנין בסוד מ"נ לאמא דעשייה וכן משם מתבררים יותר עד שעולין למלכות ליצירה ואז שם חוזרת מלכות דיצירה לברר מהמלכים דיצירה וחלק אצילות של חלק כלי אמצעי מעלהו לאמא דיצירה וכן עולין עד מלכות דבריאה ושם נבררין גם המלכים דבריאה החלק אצילות שיש שם הנוגע לכלי הפנימי כנזכר במ"א כי חלק האצילות מתפשט בכל בי"ע אבל ג' חלקים דשייכי עם ג' כלים דאצילות כנ"ל נטלם נוקבא דאצילות בסוד מ"ן ואמנם החלקים של בי"ע נשארים במקומם כי כבר נשלמה והחלקים דאצילות עלו עד נוקבא דאצילות וחזרה לברר מהמלכים דאצילות שהם אחוריים דאו"א ומעלה מ"נ עד אמא ונתקנת אמא יותר ואז יש בה כח להוריד מוחין חדשים לזו"ן מחמת אלו מ"נ שעלו ונתקנו עד שם ואז נותנם אמא לזו"נ מתוקנים נמצא כי בכל פרצוף שבכל עולם יש זווג בפ"ע לתקן המ"ן בכל מדרגה שעולין. [הגהה - ג"ז אין לו קשר]:
והנה כמו שיש קליפין בין כלים דיושר למקיפין כן יש קליפה בין כלים דעגולין למקיפים החיצו' אשר ע"ג כולם ואפשר לומר כי כל הקליפות הם ביושר אך נראה כמ"ש (נ"א נראה דמכ"ש הוא) שהרי היושר הוא הרוח והעגולים הם הנפש. [הגהה - ג"ז אין לו קשר לכאן]:
הנה הפנימי הוא נחלק לב' א' הוא אלקים וא' הוא הוי"ה זה ניצוצין וזה אורות וביניקה יש ג' בחי' כלים ובחי' עור אלא שהם דקים ולא גמורים ואז חיותם הוא מהניצוצות דאלקים שהוא פנימיות של הזמן ההוא ואח"א שנגדלו הכלים והעור אז הפנימי דאלקים יוצא עד העור אך הפנימית דהוי"ה נשאר בג' כלים כנזכר ואז ננסר ואז חצי העור ניתן לנוקבא החצון של אלקים וחצי עור נשאר לז"א ואפשר כי בעור המוחין אין שם אפי' בחי' אלקים אך בו"ק יש בעור אשר שם בחינת ו"ק דאלקים כנזכר במ"א שאין יורדין רק מוחין דאלקים אך ו"ק נשארים והטעם כי אפי' העור של המוחין צריך שיהיה בו הויות ולא אלקים משא"כ בו"ק האדם עליון יש בו פנימיות וחצוניות והמוחין הם פנימיות והחיצוניות הם צלם אלקים והנה המוחין מתפשטים בכל הגוף בבחי' הוי"ה כזה י"ה הם המוחין שבראש חו"ב ו' גוף האדם והתפשטות המוחין בו ה' אחרונה הערה והוא בת זוגו של אדם וחיצונותו הוא אלקים כזה א' שהוא כתר הוא גלגלת האדם לה ב' כלים של מוחין. ונלע"ד ששמעתי באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי הנלע"ד א' הוא כתר ל' ג' מוחין ה' ה"ק מחסד עד הוד י' יסוד י' זעירא כנודע ם' מל' והוא העטרה או בת זוגו וז"ס וייצר ה' אלקים את האדם כי הם ב' יצירות א' מהוי"ה וא' מאלקים וזהו ויברא אלקים את האדם בצלמו צלם ו' שהוא ז"א הנק' הוי"ה בצלם אלקים כנגד שם אלקים הנ"ל. ענין עור הוא סוד הקליפה החופפת הנקרא רע ובאותו נהירו דקיק בתוכו דקדושה שהוא סוד ו' הנקרא עור והנה עור האדם עצמו הוא סוד הקליפה החופפת על הכל אשר לא יצאת רק עד שיתפשט רקיע כי בעודן עור ומים עדיין לא נתגלית הקליפה עד שאתקרישו ונעשה רקיע ואז יצאת הקליפה. והנה אות ו' נקרא רקיע ולכן הושמה בין אותיות ר"ע ונעשה עור וז"ס שארז"ל ג' חדשים הראשונים קשה לאשה ולולד והענין כי ג' חדשים ראשנים כולם הם רע בסוד ג' שני ערלה ואחר כך אות ו' נכנסת שם ונעשה עור ואז מתחיל הולד להקרש ולהתפשט מציאות עור כי עדיין היה אור ומים לבד בג' חדשים הראשונים: