תולדות חכמת הקבלה
על פי הקבלה, מהות הטבע האנושי היא הרצון ליהנות. רצון זה טבוע בכל בני האדם ומניע אותם לעשות ה-כ-ו-ל כדי לספק את הדרישה, גם כאשר הדבר בא על חשבון אחרים. למעשה, כל פעולה שמבצע האדם, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק כדי להגביר את ההנאה שהוא חש, או לחלופין, להמעיט את סבלו.
הרצון ליהנות (האגו) הוא שהניע את גלגלי ההתפתחות של האנושות לכל אורך ההיסטוריה. הרצון הגָדֵל של האדם ליהנות הוא זה שגורם לו לרוץ ללא הרף מתענוג לתענוג, ולחפש דרכים חדשות לספק את עצמו.
הרצון המתפתח הביא לפיתוח של מערכות היררכיות ששינו את המבנה החברתי-כלכלי, ובמקרים רבים היוו סיבה מרכזית למלחמות ולמהפכות שנחרטו בבשרה של האנושות לאורך ההיסטוריה.
הרצון לידע ולהשכלה, שהחל להתפתח בעקבות הרצונות לעושר, כבוד ושליטה, דחף אותנו לפתח את המדע, את מערכות ההשכלה, את החינוך ואת התרבות, והותיר את רשמיו המשמעותיים ביותר מתקופת הרנסנס ועד לימינו.
מתוך הבנה זו, נוהגים המקובלים לחלק את ההיסטוריה האנושית לחמש נקודות ציון מרכזיות, שבכל אחת מהן חלה "קפיצה" משמעותית בהתפתחות האגו:
אברהם – הסימן הראשון
התפתחותו הראשונה של האגו האנושי התרחשה לפני כ-4,000 שנה, באזור בבל העתיקה (עיראק של ימינו).
החיים במסופוטמיה של אותם הימים התנהלו על מי מנוחות. תושבי המקום חשו קִרבה טבעית זה לזה וחיו כמשפחה אחת גדולה, אך בוקר בהיר אחד השתנו פני הדברים באופן מוחלט – לפתע החיים הפשוטים במרעה, במערה או מתחת לעץ, הפכו אפורים ובלתי מספקים בעליל. הם החלו לרצות יותר. הרבה יותר.
במהירות הבזק קרמה החקלאות המודרנית עור וגידים, והונחו היסודות הראשונים לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן התפתחו שיטות משטר ושלטון, שהשתיתו לראשונה הליכי סדר וניהול קלאסיים. התמורות החברתיות הולידו גם פערי מעמדות בקרב האוכלוסייה, ועל פני השטח החלו לצוץ ניצניה הראשונים של תופעה שלא הייתה מוכרת עד אז – ניצול הזולת. האגו שדחף את הבבלים להתפתח, הפך אותם למרוכזים בעצמם, וגם הפריד ביניהם כסכין.
מגדל בבל המפורסם מסמל יותר מכול את הדחף האגואיסטי הזה. הבבלים החדשים חשבו שבכוחם להגיע "עד לשמיים" ולשלוט אפילו על הטבע – הכוח העליון. בפרק זמן קצר האגו התגבר עד כדי כך, שהם הפסיקו להבין זה את זה, והשפה המשותפת שבה דיברו עד אז, התפצלה לשלל הלשונות הקיימות בעולם גם כיום.
אברהם, שהיה אז בבלי עובד אלילים ככל הבבלים, ראה את התהליך עוד בראשיתו. אולם בניגוד לרֵעיו, הוא סירב להשלים עם המצב החדש, והחליט לחקור לעומק את הסיבות למתרחש סביבו. מתוך מחקרו את המציאות "הכיר אברהם את בוראו" (הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א). כתוצאה מאותה היכרות עם הכוח העליון הוא הבין שני דברים מרכזיים:
הכוח הכללי שמפעיל ומנהל את המציאות הוא כוח של אהבה טהורה ונתינה. מטרתו להביא את כל בני האדם להשתוות ולאיזון עימו, על פי עיקרון ההומאוסטזיס (הומו=דומה, סטאזיס=מצב) בטבע. חוסר האיזון עם הכוח הזה גורר תגובות לוואי, שבאות לידי ביטוי בגוונים שונים של סבל שאנו חווים.
האגו המתגבר מנוגד לאותו כוח של אהבה ונתינה, ולכן הוא עתיד להוביל את הבבלים לחורבן. מתוך הכרת העולם הרוחני פיתח אברהם שיטה סדורה להתעלות מעל האגו. אברהם ניסה להסביר לבבלים שהאגו לא נועד להפריד ביניהם, אלא דווקא לגרום להם להתאחד בקשר אמיתי וחזק. התפרצותו טומנת בחובה הזדמנות לשינוי חיובי, ואם רק ישכילו להתחבר באהבת הזולת ולהתאזן עם הכוח העליון, יוכלו לטפס לדרגת קיום גבוהה יותר ולשגשג כאומה.
אולם רק חלק קטן מתושבי בבל הקשיבו למשנתו של המקובל הראשון בהיסטוריה. אותם מעטים, שמימשו על עצמם את השיטה שגילה אברהם והגיעו לקיום אהבת הזולת ביניהם, הפכו ברבות הימים ל-"עם ישראל".
משה – יציאה משליטת האגואיזם
הימים ימי תור הזהב של מצרים. מלחמות עקובות מדם, שגשוג כלכלי ומפעלי בנייה אדירים שחלקם קיימים עד עצם היום הזה, מסמלים שלב חדש בצמיחתו של האגואיזם האנושי. שטחים עצומים נקרעים בין האימפריות ששלטו באותן שנים, ועמים שלמים נלקחים לעבדות. עם ישראל, שירד לשבור מעט לחם בשטחה של מצרים, הפך גם הוא למשועבד לממלכה המצרית (שמייצגת את האגואיזם הגובר באנושות באותן השנים).
כדי להוציא את העם מהשעבוד הפנימי והחיצוני למצרים, נדרש מנהיג חזק שיוביל את העם למצב נעלה יותר. ואכן כך קורה. משה, המקובל הגדול הבא בתולדות האנושות, מתגלה.
הוא נעמד אל מול פרעה כשבליבו אש בוערת, ומנהל עימו מאבק עיקש על עתידו הרוחני של עם ישראל. אולם לא די בכך. כדי לצאת ממצרים נדרש איחוד של העם כולו. מתוך הבנת הנחיצות באחדות העם, לוקח משה את השיטה שפיתח לראשונה אברהם, ומתאים אותה לדרגת האגואיזם החדשה שפרצה בעולם. בעזרת הכוח העליון שעומד לצידו, הוא סוחף את העם אחריו, מוציא אותו ממצרים וכותב עבורו את המדריך השלם ליציאה משליטת האגואיזם – את ספר ה"תורה".
מאז ומתמיד היוותה אהבת הזולת את המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת.
אלא שאז התפרץ האגו פעם נוספת. האחדות נקטעה כשקבוצה קטנה מתוך עם ישראל החלה לדאוג לעצמה בלבד. והתוצאות לא איחרו לבוא – הפילוג הרוחני הוביל לחורבן גשמי. הבית הראשון נחרב והעם התפזר לכל עבר. רק לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שנגס ביסודות האומה וגרם לחורבן, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת. כתוצאה מכך הוא שב לארצו והקים בה את בית המקדש השני.
אולם התגברות האגו לא עצרה באותה נקודה. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בפירוד עמוק עוד יותר, שהתפשט בקרב העם כולו.
הכלל הידוע של "ואהבת לרעך כמוך", שעל אדניו נשען עד אז עם ישראל, הפך לשנאת חינם, וההידרדרות הרוחנית הייתה עמוקה עד כדי כך שהובילה לחורבן בית המקדש השני.
השסע החברתי שנפער לא פסח הפעם אפילו על גדולי המקובלים – 24,000 התלמידים של רבי עקיבא מצאו את מותם במגפה נוראית שפרצה באזור.
