איך לגדל ילדים מאושרים?

חינוך וגידול ילדים הוא משימה לא קלה הדורשת מההורים רגישות רבה, הבנה, ויכולת אלתור. לפניכם 4 עצות מעשיות לחינוך ילדים, ולפתרון הקונפליקט הנצחי בין הורים לילדיהם.

“חינוך אינו בורא חדשות, אלא מוציא לפועל ממה שכבר טמון באדם” (הרב קוק, מאמרי הראי”ה, עמ’ ק).

בספרי הדרכה של חינוך ילדים וגידולם ניתן למצוא עצות קטנות שיש להן ערך רב. פעמים רבות עצה מוצלחת יכולה לחסוך חודשים או אפילו שנים של התלבטויות ותסכול, ולהוציא את בני המשפחה ממבוי סתום אליו נקלעו. אולם לעיתים אנו נתקלים בשאלות של ילדים או במצבים ש’תופסים אותנו לא מוכנים’, ומותירים אותנו תוהים לגבי היכולת שלנו לספק מענה ראוי. במצבים כאלה התגובה הטיפוסית שלנו מסתכמת בדרך כלל בחיוך נבוך או בהמהום לא ברור, שמחפים על חוסר ידיעה והתלבטות גדולה לגבי מה שנכון היה לעשות.

מודעים לסקרנותם המתפתחת של הילדים ולמצוקתם הגוברת של הורים רבים, החלטנו לקבץ עבורכם מספר עצות מעשיות, המבוססות על חכמת הקבלה האותנטית ונוגעות לעניינים שבנפש, חינוך ילדים ולשאלות גדולות של אנשים קטנים. תיהנו!

ילדים עם סימן שאלה

להיות הורים לא תהיה אף פעם מלאכה קלה. מעבר לשעות השינה המעטות ולדאגה לפרנסתם ולבריאותם של הילדים, עומדת המשימה הקשה והמאתגרת באמת – לספק תשובות לכל שאלה שהם מעלים. רובכם ודאי מכירים את התופעה, שהעולל החביב פוער זוג עיניים גדולות ומסוקרנות, מישיר מבט תמים, ויורה לעברכם ללא רחם שאלות על מהות החיים או על תכליתם. במקרים כאלה, באמת לא משנה אם אתם חסידים נלהבים של ד”ר ספוק (העוסק בספריו בנושא חינוך ילדים וגידול ילדים), או קוראים אדוקים של טרייסי הוג (המחברת של רב המכר הפופולרי, “הלוחשת לתינוקות”), לרוב תיוותרו ללא מענה, מכיוון שדווקא לשאלות ילדים אלה אין תשובה בספרים.

בדיוק משום כך בחרנו להקדיש את הטיפ הראשון בחינוך ילדים לשאלה: איך להשיב לאותן שאלות גדולות של האנשים הקטנים, שגדלים אצלנו בבית; האם עלינו להגיד להם את מה שאנו חושבים, גם אם התשובה לא ממש ‘קלה לעיכול’, או שמא עלינו להתחמק מתשובה מבולבלת, ולהניח לילדים להתמודד בעצמם עם השאלה הזו בשלב מאוחר יותר בחייהם?

ילדים – תמיד תאמרו להם את האמת

“היה ישר עם הילד, ישר עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו, כי הילד רגיש לכל זיוף מצדך, ויהא הקל שבקלים” (יאנוש קורצ’ק).

לפני הכול, דעו כי ילדים מטבעם רגישים מאוד. אם ילדים מזהים שמסתירים מהם משהו, זה יכול לשבש את כל מערכת האמון והכבוד ההדדי שיש להם כלפי ההורים. לכן אם יש בידכם מידע חשוב או תובנה עמוקה על החיים, אל תסתירו אותה מילדיכם. הם אמנם ילדים אבל הם צמאים לידע הזה.

תמיד עדיף לא להסתיר מהילדים את האמת, אך עם זאת אין צורך להעמיס עליהם נושאים שהם אינם מוכנים אליהם רגשית. ולגופו של עניין, אם האמת אינה קלה, נסו לפשט ולהתאים אותה לעולם הדימויים של הילדים, בדרך עדינה ולא מאיימת, כך שלא תלחיצו אותם. זכרו כי כל סיפור שאתם מספרים לילדיכם, מתעורר אצלם לחיים והופך לאמיתי. מחויבותכם כהורים היא להיות רגישים להתפתחות הרגשית והשכלית של ילדיכם. רק בהתאם למוכנותם הרגשית תוכלו לחשוף נדבך נוסף מחכמת החיים שצברתם במהלך השנים.

ילדים צמאים לידע

בשל כך, לפעמים, עדיף לחכות לכך שהדרישה לידע נוסף תבוא מהילד עצמו, כך הוא ירגיש שלא ‘דוחפים’ לו דבר מה שאותו הוא כלל לא ביקש לדעת. הבעת הנכונות מצדו מהווה עבורכם סימן שהוא מוכן לקלוט תשובה עמוקה יותר. הטו אוזן קשבת ועקבו כיצד הוא מגיב לדברים שאתם מספרים לו, רק כך תוכלו לוודא שאינכם מעמיסים עליו יותר מדי וגורמים לו לבלבול.

אם אינכם יודעים את התשובה האמיתית לשאלות, אל תפחדו להודות בכך, אבל אל תתחמקו מהאחריות שלכם לחפש אחר התשובה. יחד עם הילדים. וכמו שאמר פעם אלברט איינשטיין: “מה שחשוב זה לא להפסיק לשאול”.

ילדים מורדים

כהורים, אנחנו נוטים לתת לא מעט עצות לילדינו, אך לא פעם הם מקשיבים בעיון, ועושים את ההיפך הגמור. משום מה, ברוב המקרים מתעורר באדם הצורך לעשות דווקא ההיפך ממה שמסבירים לו, ולגלות דרכים טובות ונכונות יותר מאלה שפסעו בהן הוריו – לחיות את חייו. אמנם לא תמיד זה מצליח, אבל השאיפה הזו אינה פוסחת כמעט על איש.

כמעט כל אחד מרד בדרך זו או אחרת בהוריו. עם זאת, כשאנו מביטים בזאטוטים שלנו גדלים, אחד הדברים שאנו פוחדים ממנו יותר מכול הוא שכך ינהגו גם ילדינו.

מאין נובעת השאיפה למרוד בכל מה שהיה נחלת הדור הקודם, וכיצד ניתן להתמודד מולה בצורה המועילה ביותר, מבלי לכפות את דעתנו, ומבלי לפגוע בהתפתחותו של הילד?

כמעט כל אחד מרד בדרך זו או אחרת בהוריו.

ילדים מתייעצים

“חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנו” (משלי כ”ב, ו).

הקבלה מסבירה, שכאשר מבקשים מאדם להשתנות, הוא מתנגד לכך באופן טבעי, מפני שהשאיפה לשינוי לא הגיעה ממנו, והוא לא מרגיש את התועלת שתצמח לו מכך. ולמעשה, ברוב המקרים הוא צודק. מדוע? מפני שמרבית העצות שאנחנו מקבלים מההורים שלנו, נובעות מתבניות חשיבה שהם ספגו בילדותם, ומתאימות דווקא להם – ולא לנו. כך יוצא, שבאופן בלתי מודע, עצותיהם משרתות בעיקר אותם – ולא אותנו, ולכן הן לא מתקבלות על ידינו.

כמו כן, חשוב לדעת שבאופן בלתי מודע, בכל הורה מקנן הרצון שילדיו יפסעו בעקבותיו וילכו בדרכו. לכן עולם המושגים שהוא מקנה להם, הוא עולם המושגים והערכים שלו.

כדי ליצור תשתית לתקשורת טובה ובריאה עם הילד עלינו להבין, שלכל דור חדש יש ערכים חדשים, אחרים, משלו, שאינם תואמים לציפיות שלנו. אם נתעלם מהקונפליקט הזה – בין שאיפות ההורים לבין דרגת ההתפתחות החדשה של הילד – הוא בהכרח יסתיים במרד.

מהתבוננות בטבעו של האדם מסיקים המקובלים שהסיכוי היחיד שהילד יקשיב להורה, הוא אם הילד ירגיש שיהיה לו טוב בעקבות קבלת העצה. לכן החכמה היא להעניק עצה או הסבר, שיקנו לילד תחושה שכתוצאה מקבלתה, מצפה לו תועלת אישית שאינה קשורה בהכרח להורה. לשם כך נדרש מההורה להיות כן עם עצמו, ולבחון את מהותה של עצתו – עליו לשאול את עצמו בכל פעם: “את מי באמת העצה שלי משרתת?”

חשוב שהעצה לא תבוא בלבוש של “עשה ואל תעשה”, אלא תהיה כזו שתגרום לילד להבין בעצמו, מתוך עצמו, מה עליו לעשות. כך הוא לא ירגיש שנכפה עליו מהלך מסוים בחייו, אלא יחוש שהרעיון לשינוי התפתח מתוכו באופן עצמאי.

דבר מעניין נוסף שמסבירים המקובלים הוא, שבליבו פנימה הילד מייחל לחבר אמיתי. אחת מתקוותיו הגדולות היא לגלות בהוריו חברים אמיתיים, אפילו אחים. עמוק בפנים הילד מוכן למערכת יחסים כזו עם הוריו. לכן, כדי ליצור דיאלוג אמיתי עם הילדים, על ההורה ללמוד איך להפוך גם לחבר וגם לאח גדול. עליו לנסות ליצור מערכת אמון הדדית שאינה מושתתת על כבוד ושליטה, אלא על חברות אמיתית ושותפות למען השגתה של מטרה משותפת כלשהי, המעוגנת באהבה ללא תנאי.