איפה המדינה ואיפה השלום?

כולנו מאמינים בשלום, רוצים מאוד שהוא כבר יהיה כאן, אבל פשוט נמאס לנו להתאכזב… אולי הגיע הזמן לחשוב על דרך חדשה?

בתוך הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל צרוב אחר-צוהריים חמים אחד באמצע ספטמבר 1993. עם שלם ישב אז מרותק למסכי הטלוויזיה, ואיתם עוד מיליוני צופים סקרניים ברחבי העולם, חוזים במה שנראה כרגע היסטורי: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל דאז, ויאסר ערפאת, שעמד בראש אש”ף, חותמים על הסכמי אוסלו על רקע המדשאות הירוקות של הבית הלבן.

רבים עדיין זוכרים את התחושות המעורבות, את לחיצות היד ההססניות ואת השקט המתוח ששרר בחדר… אבל יותר מכול זכורה התקווה שניצתה בנו אז, תקווה שהנה ממש בעוד רגע יהיה כאן שלום. התגשמותו של חזון “המזרח התיכון החדש” מעולם לא נראתה קרובה יותר ואופוריה התפשטה באוויר. דומה היה שאפילו הספקנים שבינינו התרככו, ואפשרו לאותו זיק של תקווה להאיר את מרחבי הלב הישראלי למוד האכזבות. באותו יום, הרשנו לעצמנו לחלום.

אלא שחודשים ספורים אחר כך נקטע החלום באיבו. הבלון התפוצץ והאוויר יצא בקול שריקה עזה. התעוררו למציאות כואבת של פיגועי התאבדות אכזריים ותחושת כאוס כללית. הסכם אוסלו ב’ כבר פילג את העם לשניים ועורר הסתה אלימה, ששיאה היה התנקשות בראש ממשלה מכהן. יצחק רבין נרצח.

ברקע עוד נשמעו קולות שקראו לשוב אל שולחן הדיונים ונעשו ניסיונות שונים להגיע להבנות, אך כל זה הסתיים סופית בחודש נובמבר 2000, ביום שחור אחד, עת אינתיפאדת “אל אקצה” היכתה בנו כמו סטירה מצלצלת ומחקה הכול.

מדינה במשבר

במרוצת השנים שחלפו מאז, תפס את מקומה של התקווה לשלום הביטוי “כוננות ספיגה”. מצפון לנו גדלה ומתפתחת כמעט באין מפריע “מדינת חיזבאללה”, שצוברת טילים וכלי נשק וכבר הפליאה בנו את מכותיה במלחמת לבנון השנייה. בדרום שורר מצב מדאיג של כאוס כללי ב”מדינת חמאסטן”, שממטירה עלינו את קאסמיה ובינתיים משתקת את החיים “רק” בנגב המערבי.

אם לא די בכך, על החגיגה הכללית מנצחים נשיא איראני, המצהיר ללא הרף על כוונתו לחסל את “האויב הציוני” ומתקדם במרץ לקראת בניית פצצה גרעינית, ועמיתו הסורי הלא-ברור שמידי חודש משחרר הכרזה על מצב מלחמה.

כל זה היה יכול להיות כר פורה לתסריט הוליוודי משובח ומותח, פרי מוחו של תסריטאי צעיר ומבטיח בעל נטיות אנטי-ישראלית, אלא שלצערנו הרב זהו תיאור מדויק של מציאות החיים בישראל בשנים האחרונות. מדינה הנמצאת תדיר בצומת דרכים מתוח ונפיץ. לכן, אין זה מפתיע שכאשר המילה “שלום” נזרקת לחלל החדר בשיחת סלון ממוצעת בימינו, חיוך מר עולה על פניהם של הנוכחים. “שלום?” יענו רובם בכאב, “כבר הפסקנו מזמן לחלום”.

ובכל זאת, האם לעולם לא יהיה כאן שקט? האם גם ילדינו נדונו לחיות על החרב במציאות משוללת שלווה ושלום? ובכלל, מדוע כל הניסיונות שלנו להגיע לכך נכשלים? האם אלה הם רק תנאים חיצוניים, או שמא אולי אחרי כל כך הרבה ניסיונות עלינו פשוט לעצור לרגע ולבדוק את דרכנו? אולי הסיבה לחוסר ההצלחה להשיג שלום טמונה ברובד פנימי ועמוק יותר, ואם נבין זאת נראה שיש פתרון והוא נמצא כאן ממש מתחת לאפנו?

חכמת הקבלה אינה עוסקת בפוליטיקה. היא גם אינה עוסקת במפלגות, בבחירות ובספינים תקשורתיים. כחכמה נצחית היא אינה מצדדת בימין או בשמאל שמחליפים ביניהם עמדות לפי הצורך חדשות לבקרים. אולם היא כן מציגה דרך מעשית ובטוחה לשלום, כזה שבא מבפנים, שלום אמיתי.

חוק הטבע

על פי הקבלה, העולם שלנו מופעל על ידי כוחות טבע עליונים כדוגמת כוח המשיכה וכוחות נוספים שפעולתם נסתרת מעינינו. מטרת הכוחות הללו היא להביא את העולם לפעול באיזון, בהרמוניה ובשלמות. אם פרט אחד במערכת הטבע יוצא מאיזון, מהשלמות של הטבע, הוא יוצר רִיק והטבע כולו פועל כדי להחזיר אותו לאיזון ולמצב השלם.

בשפה מדעית קרוי מצב זה בשם “הומיאוסטזיס” (“הומו” פירושו דומה, ו”סטאזיס” פירושו מצב), ואליו שואפים להגיע כל הפרטים במציאות. אותם כוחות שמפעילים את הטבע מפעילים מבפנים גם אותנו בני האדם.

במאמרו “השלום” כתב בעל הסולם ש”הטבע” והכוח העליון, הבורא, “היינו הך הם”. במילים אחרות, להגיע לאיזון עם הטבע, משמעו לפעול בדומה לכוח עליון, לבורא. וכיצד פועל הבורא? הוא אוהב ונותן רק טוב.

ואנחנו? אנחנו חושבים רק על עצמנו, מנצלים ושונאים זה את זה. וכל עוד זהו המצב, הטבע העליון ימשיך ללחוץ עלינו במטרה להביא אותנו לאיזון עימו, לשלום. וכיוון שבעולם הרוחני עקרון האיזון, או בשפת המקובלים, “חוק השתוות הצורה”, הוא שנותן את הטון, לא ייתכן שבארץ ישראל ימשיך להתגורר עם שאינו תואם את השורש הרוחני שלו, אותו שורש המתבטא בצירוף המילים שמרכיב את שמו ישר-אל – ישר אל הכוח העליון, כוח האהבה שגילה אברהם אבינו עוד בבבל העתיקה.

לצורך התגלותו של כוח האהבה בינינו, ורק לשם כך, קיבלנו את האפשרות להקים כאן מדינה. אם נשמש דוגמה רוחנית-מוסרית לעולם כולו, נזכה לפריחה רוחנית ולשגשוג גשמי, מפני שהשתיים תלויות זה בזו. אך אם לא נעשה זאת, החיים בישראל יהפכו למרים והמדינה תידרדר לסכנה קיומית. כפי שכתב בעל הסולם, “כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית, כי אנו בני האידיאה”.

עולם על חוטים

כאמור, מדינת ישראל הוקמה כחלק מתהליך שמטרתו להקים כאן אומה מאוחדת, רוחנית, שביסודה אהבת הזולת.

תהליכים אינם מתרחשים במקרה, מסבירים המקובלים, הימצאותנו כאן תלויה במידת האיזון שלנו עם מערכת חוקי טבע. אולם עלינו להבין שחוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, ואינם תלויים ברצון או בהסכמה שלנו. כשם שלא יעלה בדעתנו לעלות לקומה האחרונה בבניין גבוה ולבחון את פעולתו של חוק המשיכה, אין סיבה הגיונית לחשוב שהמצב יהיה שונה עם חוקי הטבע האחרים.

מכאן ניתן להבין כי גם הארגונים הפונדמנטליסטיים שפונים בשנים האחרונות להשמיד את ישראל אינם יד המקרה, אלא שחקן מפתח בתהליך הכללי. הלחצים מצד שכנינו מתגברים לא רק משום שהם חשים שישראל חלשה ונוח יותר לצאת נגדה מאשר נגד מדינות המערב, אלא מפני זוהי דרכו של החוק הכללי של הטבע. מהלך שנועד ללחוץ על ישראל להתקדם לעבר המטרה שיועדה לה, האיזון עם חוק האהבה שמקיף את המציאות ומפעיל אותה. אבל אנחנו מסרבים לקחת חלק בתהליך הזה, וכל עוד נטמון את ראשנו בחול ונסרב לממש את התוכנית הכללית של הטבע להתעלות מעל תכונת האהבה האגואיסטית שלנו להתחבר בינינו באהבת הזולת, תמשיך לרחף מעל לראשנו סכנה קיומית.

עלינו לדעת שקיימת גם דרך אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות וחיוניות. על פי דרך זו המצב הירוד שבו אנו שרויים כיום הוא חלון הזדמנויות שיכול להוות נקודת פריצה אל עבר דרך חדשה. דרך המתבטאת בצורה הבהירה ביותר בפסוק המפורסם מתהילים, “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו”. רק לאחר שנעשה שלום עם הטבע, עם הבורא, רק לאחר שנלמד להיות כמוהו, ישתנו פני הדברים ויהיה שלום בינינו ובכל העולם. או אז הכוחות שיורדים מלמעלה ומפעילים את עולמנו יסתדרו כך שיהיה שלום גם עלינו, “ועל כל ישראל”. כשנבין מה נדרש מאיתנו לבצע, יבוא גם השינוי המיוחל.