במרוצת השנים שחלפו מאז, תפס את מקומה של התקווה לשלום הביטוי "כוננות ספיגה". מצפון לנו גדלה ומתפתחת כמעט באין מפריע "מדינת חיזבאללה", שצוברת טילים וכלי נשק וכבר הפליאה בנו את מכותיה במלחמת לבנון השנייה. בדרום שורר מצב מדאיג של כאוס כללי ב"מדינת חמאסטן", שממטירה עלינו את קאסמיה ובינתיים משתקת את החיים "רק" בנגב המערבי.

אם לא די בכך, על החגיגה הכללית מנצחים נשיא איראני, המצהיר ללא הרף על כוונתו לחסל את "האויב הציוני" ומתקדם במרץ לקראת בניית פצצה גרעינית, ועמיתו הסורי הלא-ברור שמידי חודש משחרר הכרזה על מצב מלחמה.

כל זה היה יכול להיות כר פורה לתסריט הוליוודי משובח ומותח, פרי מוחו של תסריטאי צעיר ומבטיח בעל נטיות אנטי-ישראלית, אלא שלצערנו הרב זהו תיאור מדויק של מציאות החיים בישראל בשנים האחרונות. מדינה הנמצאת תדיר בצומת דרכים מתוח ונפיץ. לכן, אין זה מפתיע שכאשר המילה "שלום" נזרקת לחלל החדר בשיחת סלון ממוצעת בימינו, חיוך מר עולה על פניהם של הנוכחים. "שלום?" יענו רובם בכאב, "כבר הפסקנו מזמן לחלום".

ובכל זאת, האם לעולם לא יהיה כאן שקט? האם גם ילדינו נדונו לחיות על החרב במציאות משוללת שלווה ושלום? ובכלל, מדוע כל הניסיונות שלנו להגיע לכך נכשלים? האם אלה הם רק תנאים חיצוניים, או שמא אולי אחרי כל כך הרבה ניסיונות עלינו פשוט לעצור לרגע ולבדוק את דרכנו? אולי הסיבה לחוסר ההצלחה להשיג שלום טמונה ברובד פנימי ועמוק יותר, ואם נבין זאת נראה שיש פתרון והוא נמצא כאן ממש מתחת לאפנו?

חכמת הקבלה אינה עוסקת בפוליטיקה. היא גם אינה עוסקת במפלגות, בבחירות ובספינים תקשורתיים. כחכמה נצחית היא אינה מצדדת בימין או בשמאל שמחליפים ביניהם עמדות לפי הצורך חדשות לבקרים. אולם היא כן מציגה דרך מעשית ובטוחה לשלום, כזה שבא מבפנים, שלום אמיתי.