גשם רעיל

גל של מחקרים מכריזים כי זיהמנו את האוויר עד כדי כך שאפילו הגשם הפך לרעיל. יתרה מכך, מחקרים אלה טוענים כי “נוכחותם של כימיקלים שתמיד נמצאים בהידרוספירה שלנו היא בערכים החורגים מהנחיות מפתח, מה שאומר שנכנסנו למרחב הפעלה לא בטוח שאין ממנו כמעט חזרה”.

“בהתבסס על ההנחיות העדכניות ביותר של ארה”ב עבור חומצה פרפלואורו-אוקטנואית במי-השתייה”, מסכם מחקר אחר, “מי-גשמים בכל מקום ייחשבו כלא בטוחים לשתייה”.

מה שמוזר בעניין זה שאין הצדקה לכך. זה פשוט קורה והאנושות לא עושה דבר כדי לעצור את זה. אבל מכיוון שהגורם לרעלים הללו הוא פעולה אנושית, האסון הוא מעשה ידינו אנו.

הגענו לכך לא בגלל עוולה של אדם אחד במיוחד, זוהי עבירה קולקטיבית וכולנו אשמים, כל האנושות. הפשע שלנו הוא אנוכיות חסרת מעצורים, וכל האנושות מבצעת אותו. האגואיזם הפזיז שלנו מוציא את כל הטבע מאיזון, והכול משתבש.

גשם רעיל הוא רק אחד מאינספור אסונות שאנחנו גורמים לעצמנו. שינוי האקלים, המתחלף בין גלי חום בלתי פוסקים לשיטפונות הבאים, הוא גם מעשה ידינו. אבעבועות הקופים, נגיף הקורונה, המלחמה באוקראינה ומחירי המזון והדלק מרקיעי השחקים, הם כולם תוצאה מהמעשים שלנו, ביטויים לאהבה העצמית שלנו שיצאה מכלל שליטתנו.

אנחנו לא יכולים לפתור כל משבר בנפרד, זה יהיה כמו לכסות בור ביוב אחד רק כדי לראות את המים העכורים זורמים החוצה מהבור השני בעוצמה גדולה יותר. הפתרון טמון באיזון כל מערכת הקשרים בינינו בכל המישורים, מהאישי ועד הבינלאומי.

אנחנו מחוברים זה לזה לחלוטין, אבל הגענו למצב הזה דרך הרצון שלנו לנצל אחד את השני. כתוצאה מכך, ככל שאנחנו נעשים קרובים ומחוברים יותר, כך אנחנו אומללים יותר. במקום להפיק תועלת מהגלובליזציה, היא רק גורמת לנו להיות תחרותיים, נצלנים ופוגעניים יותר. באופן אירוני, הקשרים החיצוניים שלנו מגבירים את הניתוק הפנימי שלנו.

אולם מכיוון שאנחנו כבר מחוברים ולא יכולים להתנתק, אין לנו ברירה אלא לתקן את הקשרים שלנו. קשרים נכונים מתחילים במחשבה, לא בגוף.

ראשית עלינו להבין שבגלל שכולנו תלויים זה בזה בכל רחבי העולם, קשרים חיוביים בינינו הם חובה.

רק מצע של קשרים טובים בינינו יאפשר לנו לבנות חברה גלובלית שתהיה מאוזנת, שלווה ובריאה לחיות בה, הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית. רק כשאנחנו מנקים את הלבבות שלנו מזיהום גישת ה”אני ורק אני” שגורמת לנו להרגיש זכאים ונעלים, נוכל לנקות את האוויר מרעלים ולהפוך את טיפות הגשם למה שהן צריכות להיות, מי-שתייה טהורים ורעננים שנותנים חיים לכולם.

במצב שלא מביאים לרצון לקבל את מבוקשו, הוא נשאר ריקן ומאוכזב, הוא ברוגז ועושה לנו מה שלפעמים אישה עושה לבעלה כשהיא לא מרוצה ממנו. אבל להבדיל מבן-זוג, ובכלל מאנשים סביבך שכדאי להתחשב ברצונם, ההתפתחות הפנימית של האדם מתרחשת רק כתוצאה מהרצון, מהאגו, שלא מקבל מה שבא לו. כלומר מתוך מכות.

והמכות מטרתן אחת: להוציא אותנו, מכה אחר מכה, מידי שליטת היצר הזה, הרצון לקבל, האגו. להשתחרר ממנו על ידי רכישה של רצון לתת, שהוא תכונת הטבע. ברור שהרצון לקבל מתנגד מאוד לרצון לתת, זה הפוך ממנו, זה לא טבעי לו, זה דוחה אותו העסק הידידותי הזה. אבל לאט לאט מרגילים אותו, עד שבסופו של דבר הוא מתרגל. כך בסופה של ההתפתחות האנושית יהיה בנו עדיין רצון לקבל, אגו גדול, אבל המטרה שרוכבת עליו תשתנה. היא תהיה כדי לתת. המקובלים מכנים מצב כזה בשם “רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע”.

המכות הן עניין מצטבר. הן נאגרות ומתאספות בתוך היחיד והקולקטיב במשך כל התקופות שעברו על המין האנושי מתחילת הציביליזציה ועד היום. מאז הכמות הפכה לאיכות, ואנשים בהדרגה מתחילים להרגיש משהו חדש. הבחנות שונות בקשר לאגו הזה. הבנת המציאות משתנה. המכות המתרבות מפתחות בתוכנו שאלות עמוקות, שאיפות גבוהות, עוזרות לנו מעט לצאת מעצמנו, לפתוח את הלב אחד אל השני, ולהתקשר אל הטבע בטוב, בלי מכות.