על מסמך רשמי של הרשות הפלסטינית שנחשף מצוטטת חדית’ האבנים והעצים: “לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: ‘הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא (מאחוריי), בוא והרגהו'”.
החדית’ הוא אוסף של הלכות הסובבות על דרך חייו של הנביא מוחמד ובמרכזן מאבקו ביהודים. העמדה הפלסטינית מובנת. בה בעת המוני תומכי פלסטינים ברחבי ארה”ב ואירופה מביעים אותה עמדה, תוך צעדות וצעקות במגפונים. גם אלימות קשה משתוללת בהפגנות אלו, רק השבוע בלוס אנג’לס חבט מפגין עם אחד המגפונים בראשו של יהודי מבוגר שמת מפצעיו.
האיום הגלוי, הבוטה והאכזרי הזה על יהודים בארץ ובעולם, חייב לחלץ מאיתנו סוף סוף את היהודי, להוציא אותו מאחורי האבנים והעצים שיפסיק להתחבא בכסות של קוסמופוליטיות ומנהגים זרים. הסכנה צריכה להזכיר לעם ישראל בשביל מה הוא קיים בעולם, ולהבהיר שאין לנו סיכוי להתגונן מפני השונאים, אם לא נקיים את ייעודנו, ודווקא כאן על אדמתנו.
לכן אין טעם להילחם דרך הסברה של “אנחנו טובים ומוסריים, הם שפלים ואכזריים”. כבר שנים מנסה ההסברה שלנו להתרומם ונופלת על אוזניים אטומות, ואין כאן מקרה או התרשלות הסברתית אלא אנחנו חייבים הסברים קודם כול לעצמנו: מי אנחנו, מיהו יהודי ומה ייעודו של העם היהודי.
לא צריך לגרד את התשובות מתחת לשערות, הן רשומות בגלוי במקורות, בכתבי אבות האומה, מקובלי הדורות. מרוב שהתרחקנו מהם ונשבינו ביופיין הכוזב של מילים זרות, שקענו לתרדמת שכחה.
מילים זרות יוצאות מהיצר הרע הטבעי של האדם, לכן הן מדברות אליו ומוליכות אותו שולל. כזאת היא הספרות היפה, התיאולוגיה והפילוסופיה, שהשאילו את חכמתן מהיהדות, תוך שהן שומטות ממנה את העיקר: הצורך להתעלות מעל יצר הרע, להתאחד נגדו כאיש אחד, מול בורא אחד, כוח האחדות. זוהי תמצית היהדות.
אלפיים שנה אחרי חורבן בית המקדש השני שנגרם כתוצאה מהיטשטשות האחדות והתבוללות בתרבות זרה, חזרנו ארצה להקים את החזון היהודי מחדש, לבנות על אדמתה מדינה שתממש את תפקידנו הקדוש, להיות דגם לחברה מלוכדת באהבת אחים, דוגמה ומופת לכל העמים.
אלא שהגלות עוד הלכה והתעבתה כאן, הפכנו יותר ויותר זרים לרוח הארץ, התחבאנו מתפקידנו, לא התביישנו לשאוב חיות חולנית משנאת אחים. לכן אנחנו הולכים ומאוימים, חשופים לשנאת הגויים כלפינו. בלי גאווה לאומית לא נצליח לשרוד כאן יותר.
הגאווה הישראלית במהותה צריכה לספק לנו כוח מושך וכוח דוחף. כוח מושך מצד התפקיד הנעלה שקיבלנו במעמד הר סיני, הזכות להיות חוליה מיוחדת בשרשרת האנושות. וכוח דוחף למלא את ההתחייבות לערבות ההדדית שהבטחנו לקיים. הכרת הזהות הישראלית, היהודית, תכוון אותנו איך לממש את תפקידנו, צריך רק לאחוז בה בגלוי ולהרים אותה על נס.
