הרמח"ל – הרב משה חיים לוצאטו

סיפור חייו של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח”ל), אחת הדמויות המסתוריות, המעניינות והחשובות בהיסטוריה של העם היהודי.

הרב משה חיים לוצאטו (הרמח”ל) הוא אחת הדמויות המסתוריות, המעניינות והחשובות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.

הוא היה מקובל גדול, שכתב למעלה ממאה ספרים ועסק בלימוד הקבלה ובהפצתה במדינות שונות באירופה. מלבד זאת הוא היה גם מחנך דגול שפיתח שיטה ייחודית ללימוד הקבלה המתאימה אפילו לבני נוער. לצד אלה, היה הרמח”ל גם משורר מבריק ואיש רוח בעל השכלה כללית רחבה. למרות גדולתו הוא נרדף באכזריות על ידי בני עמו במשך כל חייו בגלל שאיש לא הבין אותו.

הרמח”ל נולד בעיר פאדובה שבאיטליה בשנת 1707. תחילת המאה ה-18 היתה תקופה לא פשוטה ליהודי אירופה. העולם היהודי היה עדיין בעיצומם של תהליכי התאוששות מהפוגרומים הקשים שפקדו אותו במאה ה-17. כמו כן, עלייתה ונפילתה של התנועה המשיחית שבראשה עמד משיח השקר שבתאי צבי, הותירה גם היא חותם ניכר בעם. כתוצאה מכך היהודים בקהילות אירופה הפכו חשדנים ומסוגרים יותר.

משה חיים לוצאטו היה ילד מבריק, עילוי בעל כשרונות נדירים וזיכרון יוצא מגדר הרגיל. כבר מגיל צעיר הוא השתוקק להבין את סוד החיים ואת המקור שלהם, והחל לחפש תשובות לשאלות המהותיות ששאל. רצונו הבלתי מתפשר למצוא מענה הוביל אותו אל חכמת הקבלה, שאותה החל ללמוד בגיל מוקדם מאוד אצל רבי ישעיהו באסאן. כבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה את כל כתבי האר”י, ואת חיבוריו הראשונים כתב בגיל שבע עשרה. עם השנים החלה להתפשט השמועה עליו בעיר מולדתו. חבורה מצומצמת של מקובלים שהכירו בגדלותו, התאספו סביבו בכוונה ללמוד ממנו את השיטה להתעלות הרוחנית. אולם, מלבד תלמידיו איש לא הבין אותו.

מקובל נרדף

“כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם?” (הרמח”ל, “דעת תבונות”, עמ’ 21).

החיבורים שכתב עוררו חשדנות והתנגדות רבה בקרב רבני הקהילה, שלא הבינו כלל את העומק הרב שטמון בכתביו. התנגדות זו הפכה במהרה להאשמות שווא ולרדיפות קשות. הם אילצו את מורהו, הרב בסן, להשביע את הרמח”ל שלא יפרסם דבר לפני שיצונזר וייבדק על ידיהם או על ידי רבו. השבועה שנשבע צמצמה במידה רבה את הכתיבה, אך הוא לא ויתר ועבר ללמד את חכמת הקבלה בעל פה.

כשהחריפו הרדיפות והפכו כה קשות, נאלץ הרמח”ל לעזוב את עיר מולדתו וב-1733 החל במסע לאמסטרדם. אולם גם עזיבתו לא הרגיעה את רבני איטליה, הם המשיכו לרדוף אותו וקראו לכל אדם למסור לידיהם מידע שיעזור להם להצדיק את האשמותיהם כלפי הרמח”ל. הם הפיצו אזהרות מפניו בקהילות היהודיות הגדולות של גרמניה ופולין. וכך כאשר שהה הרמח”ל בפרנקפורט, הוא נתפס על ידי רבני העיר וזומן לבית הדין תחת האשמות שונות מתוך מטרה להביא לשריפת כתביו. אמנם הדיינים לא הצליחו למצוא דבר בכתביו שהפר את ההגבלות המקוריות שהוטלו עליו, אך למרות זאת הם הוציאו גזר דין קשה שהגביל אותו עוד יותר: הוא אולץ לחתום על מסמך שאסר עליו להפיץ את הקבלה לגמרי – לא בעל פה ולא בכתב. כתב היד היחיד שנשא עמו, “מאמר הוויכוח”, הוחרם על ידי רבני העיר, וכמו כן נקבע שיוטל חרם על כל אדם שיעיז לעזור לו.

במשך מסעותיו המשיך הרמח”ל לדאוג לתלמידיו שבאיטליה וניהל איתם חליפת מכתבים ממושכת. במכתביו הוא הביע את אהבתו ודאגתו הרבה והפציר בהם להמשיך ללא פחד וללא בושה בלימוד ספר הזוהר. הקשר שהם ניהלו עם רבם הביא עליהם צרות ורדיפות רבות, אולם הם סירבו לוותר על ההזדמנות הייחודית להיות תלמידיו.

במכתב מיוחד שכתב, מתאר הרמח”ל את תלאותיו הממושכות והקשיים שעבר בזמן הרדיפות הבלתי פוסקות. יותר מכל בולט הסבל שחש מכך שנמנע ממנו לממש את הדבר החשוב ביותר עבורו: להפיץ ברבים את חכמת הקבלה. המשפט בפרנקפורט היווה רק פתיח לסדרת אירועים, שבשיאם הוחרמו כתביו, הוכרזו ככתבי כפירה וחלק מהם אף נשרף באש. לאור דברים אלה, מרגש לגלות שגם בעיצומן של הרדיפות, המשיך הרמח”ל לכתוב ספרים ולשלוח איגרות לתלמידיו שנותרו באיטליה.

אור גדול יָצָא לעולם

“הנשמה מתפשטת בחלקי הגוף ונכללת בכלל אחד בלב בסוד ההבנה, שזהו “הלב מבין”, כי ההבנה של הלב היא ממש ראיה, כי כמו שהעיניים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות” (הרמח”ל, “אדיר במרום”, עמוד רע”ד).

לאחר שהגיע הרמח”ל לאמסטרדם הרדיפות נרגעו מעט. דווקא שם הפצירו בו רבים מאנשי הקהילה שילמד אותם את הקבלה. בתקופה זו זכה הרמח”ל לשלווה יחסית שבמהלכה הוא חיבר את ספריו הבולטים ביותר, ביניהם “מסילת ישרים” ו”דרך ה'”. מסופר שכאשר המקובל הגדול, הגאון מווילנה, קרא בפעם הראשונה את הספר “מסילת ישרים”, הוא אמר ש”אור גדול יָצָא לעולם” ושאילו היה הרמח”ל בחיים, “הוא היה הולך אליו ברגליו” כדי ללמוד ממנו את חכמתו.

במהלך חייו, כתב הרמח”ל כמאה ועשרים ספרי לימוד, הגיון, פיוט ומחזות. אך למעשה, כל כתביו, ללא יוצא מן הכלל, עסקו כולם בחכמת הקבלה. לצד אלה כתב גם מאה וחמישים מזמורים במתכונת תהלים ואגרות רבות. עם ספריו נמנים: “אדיר במרום”, “קל”ח פתחי חכמה”, “מגדל עוז”, “דעת תבונות”,”חוקר ומקובל” ועוד.

בין ספריו בולט חיבור קטן ומיוחד בשם ” מִשְׁכָּני עליון”, שבו הוא מתאר בפרטי פרטים את מבנהו של בית המקדש השלישי. “בית המקדש השלישי” מסמל את השלב האחרון והגבוה ביותר בתיקון של האנושות. הרמח”ל שהתעלה לפסגת הסולם הרוחני, חש את הקשרים ההדוקים בין כל הנשמות שמתגלים במצב זה והביע זאת במאמרו.

הדור לא היה ראוי

בשנת 1743 עלה הרמח”ל לארץ ישראל והתיישב בעכו. שנותיו האחרונות של הרמח”ל לוטות בערפל. כל שידוע לנו הוא שהרמח”ל נספה עם משפחתו במגפת דבר קטלנית שפשטה בעיר עכו באביב 1746 ושהוא נקבר בטבריה.

הרמח”ל היה ללא ספק אחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה. השפעתו הרבה ניכרת על כל המקובלים הגדולים שצמחו אחריו, החל מהגאון מווילנה, שהיה האדם היחיד שהבין אותו, וכלה בשני המקובלים הגדולים האחרונים, הרב קוק ובעל הסולם. דווקא על רקע דמותו המיוחדת ורצונו העז להפיץ את חכמת הקבלה בולטת האטימות של בני דורו, שרדפו אותו באכזריות ובכך הסבו נזק עצום להתקדמות הרוחנית של הדורות הבאים. לא לחינם אמר המגיד ממזריטש כי הדור שבו חי הרמח”ל לא היה ראוי להבין את מעלתו.

בימינו אנו עדים להתגשמות חזונו של הרמח”ל ותקוותם של מקובלים גדולים נוספים שצעדו בעקבותיו וכמוהו הקדישו את חייהם להפצת חכמת הקבלה. הם ראו את הקשר הישיר בין הפצת הקבלה ובין עתידו של עם ישראל. השיטה שהם חלמו להפיץ מתגלה כיום ברבים וכובשת את מקומה כאמצעי היחיד שיכול להביא אותנו למימוש מטרת חיינו.