את הביטוי “אדם לאדם זאב” הביא לעולם המחזאי הרומי פלאוטוס במחזהו “החמורים” כביטוי לזוועות שבני אדם מסוגלים לעשות לבני מינם. זה נכון שהיחסים בין בני אדם הם זוועה, קשים, חשדניים, הרסניים, מה שלא נגיד, אבל הם דווקא בגלל שאנחנו לא כמו זאבים. הלוואי והיינו קצת יותר זאבים זה לזה.
ללהקת זאבים יש מנהיג שבמסעות הולך במאסף לוודא שאף אחד לא נעזב מאחור. הוא הראשון להסתער כשצריך, אם יש חיכוכים הוא חותך אותם בצורה חדה, דואג שהשלום בלהקה לא יופר. לזאבים יש בני זוג יחידים לכל החיים, אם אחד מהם מת הם לא מחפשים אחר. הם לועסים לזקנים את האוכל, הם שומרים ביחד על הגורים. לא הייתם רוצים להצטרף ללהקת זאבים?
אם היה לנו מנהיג זאב, הוא היה משכנע את כל העם שערבות הדדית היא חוק טבע עליון ורק הקיום על פיו הופך אותנו להיות עם ישראל. הוא היה מונע ריבים בצורה קצרה וקשוחה ואומנם לא כולם היו אוהבים אותו בגלל הדרישה התובענית לשלום בית, אבל כולם היו מכבדים אותו כי זאת האמת, ולכן גם היו נשמעים לו. אם היו לנו מנהיגים כאלו הם היו מזהים בכל העם את המשפחה הפרטית שלהם, הם היו אבות החברה כולה, ואנחנו, חברי האומה, היינו מגוננים על החלשים, ומתאחדים כאחד סביב הדור הבא.
אבל זה לא יקרה. לנו יש אגו והוא משגע אותנו. דוחף לריב, לרדוף אחר כבוד, לשלוט, לבגוד ועוד ועוד, מה לא. בימי האלטלנה האגו הזה קרע את טיפת האחדות הישראלית שעוד נשמרה בינינו – חיוורת וגלותית, תלושה משורש. מאז אנחנו מהלכים ככה קרועים, לא עם, לא ישראל, רק צל חיוור של המושג הגבוה הזה שפירושו להיות זאבים, מתוך בחירה חופשית ומודעת.
אין לנו אפשרות לתקן בעצמנו את הקרע, הוא גדול וחזק מאיתנו, אבל אנחנו יכולים להסתכל בו לכל עומקו הנורא, להכיר ברוחבו, להודות בעוצמתו, להבין שאין תקווה לאחות אותו עם אותן ידיים אגואיסטיות שיצרו אותו, ולהתפלל. להתפלל לאבינו שבשמיים שייתן לנו את הכוח העל-טבעי לעשות מה שהזאבים עושים באופן טבעי. שייתן לנו את כוח הערבות.
אם לא נגיע לתפילה כזאת נמצא את עצמנו במצבים איומים שיחייבו אותנו להגיע אליה והם לא רחוקים.
