להתראות דיכאון – שלום אהבה

"הציבור מניח שאנו, המדענים החוקרים את המוח, יודעים עליו הרבה. האמת היא, שאנחנו יודעים הרבה פחות ממה שחושבים", מצהיר בגילוי לב ראוי להערכה, פרופ’ גל ריכטר-לוין מיד בפתחה של כתבה שפורסמה לאחרונה במוסף ידיעות אחרונות.

"אנחנו גם לא ממש מבינים איך עובדות תרופות כמו פרוזק או שאר נגזרותיה", ממשיך ריכטר לוין, שהינו אחד מראשי המכון החדש לחקר המוח והרגשות באוניברסיטת חיפה ונוירוביולוג נודע בארץ ובעולם. "התרופות המקובלות נגד דיכאון לא עוזרות לארבעים אחוזים מהמטופלים", הוא אומר בכאב. על פני לא פחות מארבעה עמודים, פרסו לוין ושותפו להקמת מכון המחקר החדש, פרופ’ יורם יובל, רופא ופסיכיאטר שלמד נוירוביולוגיה במכון ויצמן, והתמחה בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה באוניברסיטת קולומביה, את תמונת המצב העגומה בתחום הטיפול בדיכאון. הכתבה שזכתה לכותרת האירונית "אופיום להמונים", פורטת על מיתרים רגישים, וחושפת את הקושי שהפסיכיאטריה והמדע בכלל ניצבים בפניו כיום בנושא זה.

"הדיכאון יהיה המגפה של המאה ה- 21. ניתן לומר שהדיכאון הוא מחיר האהבה. כאשר אנו מאבדים אותה, הפרידה כואבת ומדכאת", הוסיף פרופ’ יובל.

בכתבה ובפרסומים רבים אחרים מתגלים נתונים מדאיגים ומטרידים מאוד, שמובילים למסקנה חד משמעית: בשנים האחרונות מחלת הדיכאון צמחה לממדי מגפה בעולם המערבי. מנגנון ההדחקה הידוע "לי זה לא יקרה", לא עובד במקרה הזה. מסתבר, שהמגפה לא פסחה גם עלינו. בישראל נרשמו בשנה האחרונה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון. אבל הדבר המטריד ביותר הוא, שלמרות התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים השונים, לא נראה פתרון רפואי באופק. ההיפך הוא הנכון. "חמישה עשר אחוזים מהאנשים שיאובחנו כסובלים מדיכאון קליני, יתאבדו. כל שנה מתאבדים מיליון בני אדם, והמספר עולה", מסכם פרופ’ יובל.

הפסיכיאטרים שעומדים נואש אל פני המצב החדש, מרחיקים לכת ומדברים על ניסויים בשימוש באופיום כניסיון לפתור את הבעיה.