מה זה בכלל חיבור?

במקרא, במשנה, בתלמוד, במדרש, בקבלה – בכל כתבי היהדות, מפשט עד סוד, כתוב שעלינו להתחבר, ואם חכמי ישראל חוזרים ואומרים כך בכל לשון וביטוי, כנראה יש כאן משהו חשוב מאוד שאנחנו לא לגמרי תופסים. מהו החיבור שמדברים עליו, מהי הכוונה “להתאחד”?

אם אחד מאיתנו היה מחליט מחר לנסוע לטיול באירופה והיה שואל אותנו, “תגידו, איך שם?”, אז למרות שהוא אף פעם לא היה באירופה היינו יכולים לתאר לו אותה, כי למשל בניינים, הוא כבר ראה הרבה בחיים, אז היינו אומרים לו, באיטליה יש מבנה כזה עקמומי באמצע מדשאה, ובאנגליה מגדל גבוה עם שעון מחוגים בראש, ובספרד בתים מסוידים בלבן ומסגרות החלונות בגוונים עזים ועליהם תלויים פרחים. גם אם התיאור לא היה מדויק, הוא היה מקבל איזו תמונת “אירופה” קרובה למציאות.

אלא שחיבור כמו שדורשים חכמינו בשם הכוח העליון, אף אחד מאיתנו לא ראה ולא חווה. לא משהו דומה, לא ליד, לא שמזכיר. לכן קשה להם לתאר לנו את מושג החיבור. אין לנו ממש דוגמה לחיבור, איזו תבנית פנימית שאפשר לפתח מתוכה תמונת מציאות של “חיים באחדות”.

החיבור שאנחנו מכירים הוא חיבור למישהו שדומה לי, שמוצא חן בעיניי, שקרוב אליי במשהו וקרבתו נעימה לי, ועושה טוב לי. החיבור שעליו מדברת היהדות לא נובע מתוך רצון לקבל הנאה לעצמי, אלא מתוך רצון לעשות נחת למחבר, לכוח העליון שרוצה שנתחבר, ואז אין שום הבדל אם מי שמולי הוא בצבע שלי, במעמד חברתי דומה לשלי, עם דעות ואמונות מקבילות לשלי או לא. זה בכלל לא משנה מי הוא, אלא מה אני.

קשה לאחוז ברעיון, אבל אנחנו כן יכולים לתאר את הפסיפס הצבעוני שאנחנו מהווים: מוצאים, מבטאים, תרבויות, מנהגים וגישות לחיים, ויכולים להבין מה שחכמי ישראל אומרים: לא סתם אנחנו כל כך שונים, אחרת לא היה לנו על מה להתגבר, לא היה על פני מה להתחבר.

בעצם הרבה לפני אלפיים שנות הגלות, שממנה חזרנו כל כך מגוונים מתוך ישיבה בין לאומים שונים, כבר לא היינו ממוצא אחיד. אף פעם לא היינו. התאספנו בבבל העתיקה סביב רעיון החיבור. אברהם אבינו גילה את העיקרון של התאחדות בין בני אדם כדי להידמות לאל האחד.

רעיון החיבור קסם וקרא לאנשים מסוימים שנמשכו אליו מכל העמים שחיו אז בבבל – בודדים מפה, אחדים משם. כלומר, מיום שהתאספנו היינו שונים ומגוונים, וזה מלכתחילה נגזר מתפקידנו בעולם, להוכיח שאפשר להתחבר עם כולם.

אז אנחנו עדיין לא יודעים מהו חיבור ברמה שהחכמים התכוונו ואיך הוא מרגיש, כי זה לא בטבע שלנו להתחבר עם מי ששונה מאיתנו. האגו דוחה אותו כמו גוף שדוחה קוץ שנתקע בבשר, אבל הרצון שנתחבר כך, חייב כבר להופיע בנו.

כשאימא נכנסת להיריון זה פלא, הגוף שלה שהיה מגייס את כל הכוח כדי לפלוט מעצמו קוץ או כל עצם זר, לא רק שלא מנסה לפלוט ממנו את העובר, אלא בונה לו קן חם, עוטף, דואג, מספק באהבה את כל צרכיו. הסיבה פשוטה: העובר מתבטל ברחם האם, נדבק בה והופך לחלק מגופה.

כך אנחנו צריכים להתבטל זה בפני זה. לא לוותר על דעות ומנהגים, לא לטשטש ולמחוק צבעים אלא רק לבטל את הגאווה, כך שכל אחד ידרוך על האגו שלו ויכין את עצמו לחיבור עם כל אחד מעם ישראל.
מתוך מעשה הביטול תצטייר ותתגלה בנו צורת החיבור מאליה. הדברים האלו יכולים לעורר כמיהה או התנגדות קשה. לא משנה. העיקר בימים אלה שכל אחד מישראל לפחות ישמע עכשיו, שאין לנו משימה אחרת בחיים מלבד החיבור. ואז כשננצח את האויבים והמלחמה תיגמר, ונקווה שזה יקרה מהר, כבר נהיה במקום לגמרי אחר. גבוה הרבה יותר.