מאז ומתמיד הייתה המוזיקה גורם מרכזי בהתפתחות החברה האנושית. בעזרת המוזיקה ניתן להעביר רגשות בצורה ישירה, מלב אל לב, מבלי לומר מילה. היא פועלת כמעין שפה עליונה, או כלי תקשורת רגשי החוצה הבדלי שפה, מקום וזמן.
יצירה מוזיקלית שמתנגנת ברגע אחד בין אלפי אנשים, מסוגלת להעניק להם הרגשת אחדות וקרבה מיוחדת, שלא ניתן להשיגה בעזרת שום אמצעי אחר. המוזיקה כמו מכניסה את כל מי שמאזין לה באותו הרגע לתדר אחד, וכך כולם חווים איזה רגש משותף, הפועם בבת אחת בכולם.
זו הסיבה שגם בחכמת הקבלה, המבוססת כולה על קשר וחיבור אנושי, יש למוזיקה תפקיד מרכזי וחשוב כל כך. כאשר מקובל מלחין ניגון, הוא עושה זאת מתוך ההרגשה המתגלה בו בעת שהוא משיג את המציאות הרוחנית, בהשראת רגש פנימי עמוק שנובע מהקשר שלו עם הבורא. השיר או הניגון מתפרצים מליבו כמו התרגשות העולה על גדותיה.
כשאנו שרים יחד את שירו או מקשיבים לאותו הניגון, מאירה עלינו הארה מהמצב הרוחני שהמקובל היה בו בעת היצירה, וכך יכולים גם אנו לטעום מעט מאותו מצב נעלה. כך המוזיקה משמשת כגשר שמאפשר למי שעדיין לא השיג את המציאות הרוחנית, להרגיש מעט ממנה, להתרגש, להיפתח לקראתה.
כשהמקובל מרגיש את העולם העליון, הוא נכנס לממד אחר של קיום. העבר, ההווה והעתיד מתמזגים בו להרגשה אחת ונצחית של חיים. המקובל מרגיש את כל הנשמות מאוחדות באהבה אינסופית ואת הכוח היחיד שמפעיל את כל מהלך החיים. אך יותר מכול, המקובל מגלה שכל העולם הרוחני מתקיים בזכות קשרי האהבה שיש בינו לבין שאר הנשמות, כלומר, בינו לבינינו. לכן מתעוררת בו השתוקקות עזה, להעביר לנו את כל המציאות המופלאה שהוא מגלה ומרגיש, כדי שגם אנו נתקשר עם מקור החיים ונתמלא כמוהו באור העליון.
כתב על כך הרב קוק: "שמעו אלי עמי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי… רק אתם הנכם תוכן חיי, בכם אני חי" (הרב קוק, אורות הראי"ה, עמ’ נד).
