סליחות בין אדם לחברו

ימי הסליחות מציפים לאוויר הרהורים בנוגע למערכות יחסים. מה ההבדל בין סליחה של ממש לבין אחד בפה ואחד בלב? מה מניע אותנו לבקש סליחה, ואיך זה קשור להמשך היחסים שלנו עם אותו אדם? מה עושים כשהצד השני לא מגיב כפי שציפינו? איך מתמודדים עם פגיעה בכבוד? כמה תובנות חשובות על סליחות שבין אדם לחברו.

קודם כל, לפני שאנחנו הולכים ומבקשים סליחה, כדאי להבין לעומק את מערכת היחסים הקיימת בינינו לבין האחרים. לו יכולנו לזהות את המניע לפעולותיו של אדם, היינו רואים שתמיד חייבת להיות שם תועלת עצמית כלשהי. אפילו כשהוא בא לבקש סליחה ממישהו, האדם חושב בסופו של דבר על טובת עצמו. גם כשהוא מודע לכך וגם כשלא. אין בזה משהו טוב או רע, כך ברא אותנו הטבע. כלומר, זה נובע מטבע האדם. יצר לב האדם רע מנעוריו, גילו החכמים כבר מזמן.
הטבע האגואיסטי שלנו גורם ליחסים לא טובים בין בני אדם, והם גם הגורם הבסיסי לכל רע בחיינו. בזוגיות, עם הילדים, בעבודה, בעסקים, בחברה שבה אנחנו חיים, אפילו עם בני דודינו השכנים. יחסים רעים, חיים רעים. נקודה.
מדור לדור האגו האנושי ממשיך לתפוח, וכיום משחקי אגו מנהלים כל תחום בחיינו. אנו מוצאים את עצמנו במציאות שבה כל פרט מנצל את האחרים לטובת עצמו, במגוון צורות, אופנים,הצדקות ותירוצים. אבל מפני שהמציאות שבה אנו חיים הפכה למחוברת, כשכל פרט קשור לאחרים ברשת, אי אפשר להמשיך לחיות עם האגו המשתולל. הוא הורס לנו כל חלקה טובה. מה עושים?כדי להתקדם מכאן והלאה, עלינו ללמוד מהי המערכת הגדולה שבתוכה אנו קיימים, מדוע נוצרנו עם טבע אגואיסטי ולאן אנו אמורים להעפיל.
נתחיל מהסוף. בשיא התפתחותנו כבני אדם אנו אמורים לתפקד כמערכת מושלמת. להיות במערכת פירושו להרגיש את כל המערכת ולפעול בכל כוחי לטובתה בלבד. אם אני קשור למערכת במאה אחוז ותלוי בה לחלוטין, טובת המערכת היא גם טובתי. מה שרע למערכת, יהיה רע גם לי. אם אגרום טוב למערכת, יחזור אליי טוב, ולהיפך.
כשנתבונן בדרך זו על העולם המקושר שבו אנו חיים כיום, נוכל להבין שאמירת סליחה מהפה ולחוץ למישהו לא תביא אותנו למקום המתקדם יותר, אלא תשאיר אותנו באותה מערכת יחסים שבה כל אחד מנצל את השני לטובתו. סליחה אמתית היא מצב נעלה שאליו אנחנו עוד צריכים להגיע.כדי להגיע לסליחה כזו, נתחיל לבדוק את עצמנו ביחס לתמונה המושלמת שאליה עלינו להעפיל בשיא התפתחותנו. האם אני מתפקד עכשיו נכון או לא? איך אני מתייחס לאנשים הקרובים אליי, איך לרחוקים יותר, איך אני מתייחס לכלל המערכת האנושית? האם אני משמש בה כחלק חיובי ומועיל?
אחרי בדיקות כאלה וגילוי של מה מקולקל ביחס שלי למציאות, עליי לתקן את עצמי בפנים. שוב, אם אנסה להתייחס למישהו יפה רק מבחינה חיצונית ללא תיקון פנימי, זה ייחשב לשקר. כך נוהג העולם כולו, היום מתחבקים, מחר מלחמה. עליי להגיע בהדרגה למצב שפי ולבי יהיו שווים, כלומר שאוכל לאתר את הכוח הרע שטמון בתוך לבי, הכוח שגורם לי להתייחס בצורה לא נכונה לאחרים, ולתקן אותו. למעשה, כאשר אדם מכיר ברע שבו ובאמת מגדיר אותו כרע, הוא כבר יוצא מהרע, כלומר מפסיק להשתמש בו.
השלב הבא, הוא היפוך היחס לזולת מרע לטוב,והוא שנקרא מבחינה רוחנית חזרה בתשובה. לאחר שהאדם הפסיק להשתמש ברע הוא מקבל כוחות תיקון נוספים ויכול אפילו להפוך את הרע שבו לטוב וכך להפעיל את עצמו בצורה טובה לכולם. למה זה נקרא חזרה בתשובה? לאן בדיוק חוזרים? לגן עדן.בשחר הבריאה, כפי שמלמדת חכמת הקבלה, היינו כולנו חלקים במערכת שנקראת “אדם”. מלכתחילה המערכת הזה תפקדה בצורה טובה, ומצבה הוגדר כגן עדן. אחר כך המערכת נשברה, וכתוצאה מכך כל אחד מאתנו מרגיש את עצמו מנותק מהאחרים. עלינו לחזור לאותו מצב של יחסים טובים, אבל הפעם מתוך הבנה, הכרה והרגשה עצמית שלנו.
בדרכנו חזרה אל מצב גן עדן, אנחנו ניתקל בקשיים. אף אחד לא נולד מתוקן, ועלינו להשתדל לעזור זה לזה. ברמה החיצונית, צריך להשתדל להתייחס טוב לזולת, לתת דוגמה טובה. ברמה הפנימית, כדאי לשלוח לו מתוך הלב כל הזמן השפעות טובות. כתוצאה מכך, גם אם אותו אדם אינו רואה את יחסך הפנימי והחיובי אליו, הוא יקבל השפעה טובה דרך המערכת הכללית והיא תקדם גם אותו לתיקון.
ומה אם נתתי דוגמה טובה שוב ושוב, הקרנתי השפעות פנימיות טובות, וכלום לא עוזר? מה אם האדם הזה מחזיק כמו חומה בצורה כלפיי, או אפילו יותר גרוע, ממשיך להתייחס אליי רע? גם מצבים כאלה ייתכנו, כיוון שהעולם עדיין רחוק מלהיות מתוקן. במקרים כאלה, כמו הורים שמשלבים ביחס האוהב שלהם לילדים גם צד של הגבלה, עליי לאזן את היחס שלי כלפיו, כלומר להוסיף אל הדוגמה הטובה מצדי גם הגבלה.
כלומר, מצדי עצמי אני רוצה להראות תמיד יחס טוב, אבל אם אני לא מקבל תגובה נכונה, אז אני נסגר. אני לא גורם רע, אלא נסגר. אני תמיד רוצה לפתוח את כל הערוצים בהתקשרותי למערכת הכללית, אבל אם מערוצים מסוימים אני לא רואה תגובה, אז אותם אני סוגר. אני משאיר אותם מוכנים להפעלה מידית, מחכה לרגע הנכון שיבוא, אבל הוא תלוי באחרים ולא בי. ובינתיים, אני ממשיך לתקן את עצמי כל הזמן להיות טוב לכולם, ומשתדל בכל מיני דרכים עקיפות בכל זאת לגרום להם תיקון.
ומה עם התחושה שלפעמים מבצבצת כאילו הכבוד העצמי שלי נרמס? כאן עליי להתעלות מעל הכבוד האגואיסטי שלי, ולבנות במקומו כבוד גבוה יותר. כבוד מכך שאני שייך למערכת הכללית, שאני מקיים אותה, שאני יכול להיות אחראי על כל המציאות, על כל העולם. מה שמרים אותי למקום הגבוה הזה זו הדאגה שלי לטובת כולם. זה דומה קצת להורה כלפי ילדיו, הוא לא עושה מעצמו כל הזמן משהו נפוח, שהוא הגדול שקובע הכול ומחלק פקודות, אלא בעיקר מטפל בהם באהבה, ובסופו של דבר עושה הכול לטובתם.
כשנלמד קצת את המערכת ונגלה שכולנו אחד, אותו כבוד גבוה יתחיל למלא אותנו בתחושה נעלה. כמו אותם הורים אנחנו נתמלא באהבה, ונרגיש הכי טוב בעולם, נרגיש גן עדן.
המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד”ר מיכאל לייטמן, שיחה 771 כחלק מסדרת התוכניות “חיים חדשים”.