צעד ראשון: להיות ישראלי
המסע האישי שלי מה זה בעצם אומר להיות ישראלי? לפעמים אני מסתכל מהמרפסת על הרחוב התל-אביבי השוקק, על הדגלים המתנופפים בכל מקום, ותוהה האם זה רק לחגוג ביום העצמאות ולשיר את ההמנון? או שיש כאן משהו עמוק יותר? אני זוכר את עצמי כילד, מצייר את דגל ישראל בגן, טובל אצבעות בצבעי כחול ולבן. סבא היה מספר לי על המדינה של "לפני", כשהכול היה חלום. משפחתו הגיעה מפולין בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ברחו מאימת השואה בלי לדעת לאן הם הולכים, אבל הרגישו בלב שהם הולכים הביתה. אבל "בית" היה אז רק רעיון מופשט, ציור של עץ זית ומנורה על קיר רחוק.
ראיתי את הסדקים בחברה שלנו, בבגרותי המושג "בית" התחיל להתערפל. חילונים מול דתיים, ימין מול שמאל, אשכנזים מול מזרחים. האם אנחנו זקוקים לאיום חיצוני כדי למצוא את החיבור בינינו? ובכל זאת, כשעמדתי בצפירה ביום הזיכרון, הרגשתי חיבור עמוק לכל אדם סביבי. איך זה שאנחנו הכי מאוחדים דווקא ברגעי צער או חירום? האם אנחנו זקוקים לאיום חיצוני כדי למצוא את החיבור בינינו?
איך יוצרים מכל אלה "אנחנו" אחד? בסוף יום העצמאות האחרון, אחרי המנגלים והזיקוקים, הלכתי ברחובות. ראיתי משפחה דוברת רוסית, זוג אתיופי צעיר, חבורת צעירים מזרחים, כיפות סרוגות, ראשים גלויים, ממש פסיפס ישראלי מלא צבעים וניגודים. האם זה בכלל אפשרי?
צעד שני: השאלות
מתעוררות ככל שהתבוננתי בחברה הישראלית, התרבו השאלות. במפגשים עם חברים, בדיונים סוערים בערבי שישי, שמעתי קולות שונים. חלקם דיברו על זהות יהודית, אחרים על ישראליות כתרבות חדשה. הקשבתי לוויכוחים על זכות היסטורית, על ביטחון, על חזון השלום. גיליתי שאני לא לבד בחיפוש. כמעט כל ישראלי שוחה בשאלות זהות, מחפש את המשמעות האישית שלו להיות חלק מהסיפור הזה.
התחלתי לחפש תשובות. קראתי היסטוריה, ספרות ישראלית, פילוסופיה. שוחחתי עם אנשים מרקעים שונים: חילונים, דתיים, ערבים, עולים חדשים וותיקים. כל אחד הביא זווית אחרת, חלקית. יום אחד, בביקור אצל סבא שלי, מצאתי מדף ספרים שלא שמתי לב אליו קודם. בין ספרי ההיסטוריה והזיכרונות מהשואה, עמדו כמה ספרים עתיקים למראה. "אלה ספרי קבלה", אמר סבא, "הם עברו במשפחה שלנו דורות. פעם לא הבנתי למה שמרנו עליהם. עכשיו אני מתחיל להבין".

לא התחברתי מיד. הטקסטים היו קשים, לפעמים סתומים. אבל משהו משך אותי לחזור אליהם. בהדרגה, בין השורות העתיקות, התחלתי לראות רעיון שהדהד עם החיפוש שלי. הקבלה לא דיברה על ישראל במונחים לאומיים מודרניים, אלא על תודעה אנושית. על מתח מתמיד בין "אני" ל"אנחנו", בין נתינה לקבלה. התחלתי לראות את המתחים בחברה הישראלית באור חדש. לא רק כבעיה פוליטית, אלא כביטוי של משהו עמוק יותר.
צעד שלישי: למה אנחנו כאן? אז מה זה בכלל להיות ישראלי? זה לא השירים שלמדנו בבית הספר ולא הסיפורים בטלוויזיה, זה משהו שגיליתי במקרה בשיחת סיום של טיול. דיברנו על הפילוג, על המתח, על כמה קשה להתחבר, ואז מישהו זרק: "עזוב, ישראלים תמיד יודעים להתחבר בסוף". המשפט הזה תפס אותי לא מוכן, כי יש בו אמת. לא בגלל שאנחנו מושלמים, אלא דווקא כי אנחנו לא. דווקא כשקשה, משהו עמוק בנו נזכר, ואנחנו מתאחדים. היה לילה אחד שלא אשכח. יום זכרון, עמדתי בטקס עם אלפי אנשים, אבל הרגשתי לגמרי לבד. הסתכלתי סביבי, על משפחות שכולות, על חיילים צעירים בעיניים דומעות, ופתאום שאלתי את עצמי למה זה תמיד ככה אצלנו? למה אנחנו חיים במעגל אינסופי של כאב? ואז שמעתי מישהו לוחש לבן שלו: "זוכר למה אנחנו פה? כי זה המקום היחיד בו נרגיש בית. המקום היחיד בו אנחנו באמת יכולים יכולים להתקיים". זה היה רגע שבו משהו התבהר לי. לא רק הכאב מחבר אותנו, אלא גם הידיעה שאנחנו כאן ביחד.
נסעתי פעם באוטובוס בתל אביב. אישה חרדית עם עגלה, חייל עם אוזניות, ילדים אתיופים משתוללים, זוג מבוגר דובר רוסית. הסתכלתי על כולם וחשבתי, איזה כאוס. ואז קלטתי משהו, זה לא סתם בלאגן, זה מגרש אימונים. לפי חכמת הקבלה, דווקא מהמקום הכי מפורד, אנחנו אמורים ללמוד להתחבר מעל ההבדלים. זה לא מקרי שאנחנו כל כך שונים, הפערים הם חומר הגלם שדרכו נבנה חיבור אמיתי.
צעד רביעי: מה יהיה מחר? יודעים לשים את האחדות
מעל המחלוקות. ישראל שבה ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, מבינים שאם הם מחפשים חיבור, כולם מרוויחים. זה לא חלום, זה משהו שאפשר לבנות.
לפעמים אני חולם בהקיץ על ישראל אחרת. כזו שבה אנשים לא מוותרים על הדעות שלהם, "מה זה להיות ישראלי?". אחד אמר "צבא", אחר אמר "להתווכח על הכול". אני לא ידעתי מה לענות. היום אני מבין, להיות ישראלי זה לבחור לראות מעבר, להבין שגם כשאנחנו שונים, אנחנו עדיין חלק מאותה משפחה.

אני זוכר שיעור בבית הספר שבו שאלו אותנו, שאנחנו דומים, בגלל שאנחנו משפחה שיודעת בליבה שהכוח האמיתי נמצא בקשר בינינו. אולי זה לדעת שיש בינינו פערים, אבל גם גשר. אולי זה להבין שאף פעם לא נהיה מושלמים, אבל תמיד נוכל לבחור להתחבר. לא בגלל אני רואה אנשים. אנשים שונים עם גורל משותף. להיות ישראלי זה הרבה יותר מלעמוד בצפירה או לעשות על האש. זה להבין שאנחנו כאן לא במקרה, אנחנו כאן כדי להראות לעולם דרך אחרת לחיות. דרך של חיבור.
אני חוזר למרפסת, מביט על הרחוב השוקק ועל הדגלים המתנופפים. אבל עכשיו אני רואה משהו אחר חג עצמאות שמח! לשיתוף לעוד תוכן בקרו אותנו לרכישת הספר
״ישראל של מחר״