היה לנו פספוס ביטחוני גדול, זה ברור. הפספוס התבטא בחוסר הערכה אופייני לנו של האויבים שלנו, ובא מוכנות צבאית צורבת. קדם לזה פספוס גדול הרבה יותר.
מדובר במה שקורה בתוך העם שלנו בחודשים האחרונים בצורה כל כך מכוערת שקשה להתעלם ממנה, ובעצם זה קורה בינינו כבר שבעים וחמש שנים, ועוד כמה מאות ואלפי שנים שקדמו להן. כמו היום, אנחנו מצליחים לפספס את הנקודה כבר דורות על גבי דורות, בגלל הגאווה שמתרוממת בינינו.
עם ישראל נוסד על הכלל “ואהבת לרעך כמוך”, לכן הוא נוחל מפלה והשפלה כל פעם שהוא הולך בכיוון ההפוך – לשנאה הדדית בינינו. את זה פספסנו בגדול.
איך יכולנו לחשוב שיקרה אחרת? יותר ויותר מתאספים ומצטברים בינינו גרעינים של שנאה, ושוב מלחמה, ושוב. וזה לא עוזב אותנו ולא יעזוב. לתהלוכות השנאה בתל אביב, לקללות והניסיון לפגוע זה בזה לא הייתה יכולה להיות תוצאה אחרת וכולנו אחראים לה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מזינים ומזמינים את כל המלחמות עלינו. רק אנחנו. כמו שאמרו חז”ל “אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל”.
הגאווה בינינו היא האסון הלאומי שלנו. כמו שכתב שלמה המלך, “אל תתהלל ביום כי מחר לא תדע מה ילד יום”, ההתקפות עלינו יהיו קשות יותר מחר אם לא נכניס בינינו היום ענווה ונטייה צנועה ופשוטה לחיבור לבבי. “עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה אין מקום לשום פורענות לחול עליהם” (ספר “מאור ושמש”)
רק ביחסים בינינו תלוי הכול, רק ביחסים בינינו. ואין לנו צורך בדאגה אחרת ולא פחד, אלא רק מכך שלא נתאחד. מעבר לזה, אנחנו נמצאים בידיו של הכוח העליון, אותו כוח שדורש את האחדות בינינו. כך כתוב בכל מקורות ישראל.
כל אדם מישראל שצמוד לחדשות, צריך לשאול את עצמו למה זה קורה לנו, ואז לעשות כל מה שבידו למען אחדות ישראל.
