רבי אלימלך ליפמן מליז’נסק

המקובל רבי אלימלך היה איש שנהג לצאת למסעות. גם לאחר שהפך למנהיג ולמורה ידוע, המשיך בנדודיו שמטרתם הייתה להפיץ את המסר: אם באמת תרצו בכך, תמצאו את הבורא בליבכם פנימה.

“כשאגיע לעולם האמת לא אפחד משום שאלה. ישאלו: ‘למה לא היית כמו הרמב”ם? כמו הבעל שם טוב?’ רק משאלה אחת אני חושש – ‘למה לא היית אלימלך?'” (רבי אלימלך מליז’נסק).

גליציה הקרה, פולין של המאה ה-18, שני בנים גדלים במשפחת ליפמן, אלימלך וזושא. בבגרותם נפרדים השניים זה מזה למשך זמן רב, וכל אחד מהם, בדרכו שלו, מחפש את הבורא.

יום אחד, ללא כל הודעה מוקדמת, מגיע רבי זושא לבקר את רבי אלימלך אחיו, כשהוא לבוש בלויים ונראה כהולך בטל. כאשר רבי אלימלך הנבוך מזמין אותו לאכול עמו, הוא מופתע לשמוע את תשובתו: “איני נוהג לאכול, לפני שאני בודק את סכינו של השוחט”.

למרות שהוא מכיר היטב את השוחט המקומי וסומך עליו בעיניים עצומות, מזמין רבי אלימלך את השוחט כדי שיציג את סכין השחיטה בפני אחיו. רבי זושא קובע שהסכין פגום, והשוחט ממהר לתקן אותו. שוב קובע רבי זושא כי הסכין פגום, ושוב השוחט מתקנו. וכך, כמה פעמים עד שלבסוף רבי זושא מוצא את הסכין כשר, ומשחרר את השוחט לדרכו.

רבי אלימלך מרגיש שמשהו נסתר מעיניו ושואל את אחיו לפשר הדבר. “הסכין היה כשר גם קודם”, אומר לו רבי זושא, “אבל השוחט בעצמו לא היה כשר, ליבו היה מלא גאווה על אומנותו”. האגו שלנו שממנו נובעת גאווה זו, המשיך והסביר, הוא זה שמפריד אותנו מאור הבורא ואינו מאפשר לנו להרגיש אותו.

“גלות” לשם התפתחות

רבי אלימלך מתחיל לעמוד על פנימיותו של אחיו, ולכן נענה בחיוב להזמנתו להצטרף אליו למסע של התעלות רוחנית. האחים יוצאים למסע נדודים בן מספר שנים, מסע המכונה בפי המקובלים “גלות”. ה”גלות” מאפשרת לאדם “לצאת ממקומו”, כלומר, היא מנתקת את האדם משגרת חייו ומאפשרת לו לצאת מהתפיסות המוכרות לו ולהתפתח מבחינה רוחנית.

יחד מסתובבים השניים בדרכים, מכפר לכפר ומעיירה לעיירה, ובמהלך כל אותו הזמן לומדים ומטפסים במדרגות הסולם הרוחני בעזרת אור הקבלה. “מה שאתה רואה אותם הצדיקים, עבודה שלהם בנגלה, היא כטיפה מן הים כנגד הפנימיות שלהם… כתבי האר”י הם אצלם כמפתח, ופותחים בהם מעיינות החכמה וייחודים גדולים, ואף שמדברים עם בני אדם מחשבתם תמיד ברוממות אל” (מובא בשם רבי אלימלך, בתוך “אגרת הקודש”).

בכל מקום שאליו הם מגיעים, האחים משתדלים “לטהר את לבבות בני ישראל”, כלומר להורות להם את הדרך להתעלות מעל האגו ולהידבק בבורא.

ייעודה האמיתי של התורה

באותם ימים מרגיש רבי אלימלך שהוא מוכרח להתוודע אל המורה של אחיו, אל המגיד ממזריטש, המקובל הגדול שהמשיך את דרכו של הבעל שם טוב.

מספרים כי בבואו של רבי אלימלך אל המגיד, יצאו לקראתו המגיד וחבורת תלמידיו וקיבלו את פניו באהבה רבה. בשנים שרבי אלימלך שוהה במחיצת המגיד, הוא לומד ממנו את הדרך שפיתח הבעל שם טוב להפצת הקבלה לעם.

רבי אלימלך הופך לגדול תלמידיו של המגיד, ומשתדל בכל מאודו להפיץ ברבים את ההבנה מהו ייעודה האמיתי של התורה. הוא מסביר לכל מי שרק מעוניין לשמוע שהתורה היא האמצעי היחיד לתיקון האגו, אמצעי שנועד להביא כל אדם להרגשת הבורא ולהשגת המימד הרוחני במהלך חייו בעולם הזה.

עם פטירת המגיד ממזריטש מתחיל רבי אלימלך להנהיג את הדור השלישי בתולדות החסידות. הוא קובע את בית מדרשו בליז’נסק, ומשם מפיץ את ידיעת הבורא ברחבי גליציה ופולין.

עם עדיפות לפנימיות

גם לאחר שהוא הופך למנהיג, ממשיך רבי אלימלך לצאת עם רבי זושא אחיו למסעות. כעת הם כבר מפורסמים בגדולתם, אך מטרתם היא עדיין אחת – להראות לכל אדם ואדם שבידו האפשרות לממש את מטרת הבריאה, להידבק בבורא.

“אל תהיה רשע בפני עצמך”, נוהג רבי אלימלך לומר, ומסביר לאנשים שאל להם לזלזל בכוחות הטמונים בהם ולהתייאש מעצמם. אינך צריך להיות חכם במיוחד או בעל תכונות נפלאות. אם רק באמת תרצה בכך תמצא את הבורא בליבך פנימה ,.

רבי אלימלך מעדיף לפתח את הפנימיות על פני החיצוניות ואינו שם ליבו לאנשים בעלי ייחוס משפחתי נכבד או לעשירים גדולים. פעם אחת, בהגיעו עם אחיו לעיר לודמיר במרכבה, מציע להם אחד מעשירי העיר להתאכסן בביתו המפואר. הם שולחים אליו את העגלון ללון ואת הסוסים לנוח באורווה, אבל הם בעצמם פונים ללון בבקתתו הדלה של אחד העניים.

כאשר פונה אליהם הגביר בטרוניא, הם משיבים לו כי השוני היחיד בין ביקורם הנוכחי לביקוריהם בעבר, בזמן “הגלות”, הוא היותם מלווים בסוסים ועגלון. “אם כך”, ממשיכים השניים, “הסוסים והעגלון שמחים להיענות להצעתך הנדיבה, אך אנו נשמור אמונים לנדיב הלב שאירח אותנו בשנות עוניינו, ואף נחלוק לו הפעם כבוד לעיני עם ועדה” (“עשר צחצחות”, סימן נ”ד).

חיבור בלתי פוסק

“האם חיברת איזה חיבור בחייך?” – שאל פעם מישהו את רבי אלימלך. “זה ארבעים שנה שאני עוסק בחיבור ועדיין לא השלמתי אותו”, השיב. כשהפציר בו האיש להראות לו את מה שכבר כתב, המשיך והסביר לו: “אני עוסק בחיבור ליבי וליבם של ישראל לבורא, וטרם השלמתי את המלאכה” (מובא בספרו של ב’ לנדוי, “רבי אלימלך מליז’נסק”).

רבי אלימלך הורה לבנו לא להוציא לאור את דבריו אלא רק לאחר פטירתו. דבריו קובצו בספר “נועם אלימלך”, המבוסס על תורת הקבלה של האר”י. הספר המשיך את מגמתו של הבעל שם טוב והפיץ את מונחי הקבלה כגון “עולמות עליונים” לקהל הרחב. “נועם אלימלך” הפך לאהוד ביותר גם בקרב מקובלים גדולים וגם בקרב פשוטי העם.

בכ”א אדר תקמ”ז (1787), נפטר רבי אלימלך בליז’נסק, ומאז פוקדים את ציון קברו אנשים רבים ביום השנה להסתלקותו. את דרכו של רבי אלימלך המשיכו ארבעת תלמידיו המקובלים, רבי יעקב יצחק “החוזה מלובלין”, רבי ישראל “המגיד מקוז’ניץ”, רבי מנדלי מרומנוב ורבי אברהם יהושע מאפטא.

כולם כאחד הקדישו את חייהם להמשך הפצת ידיעת הבורא בעולם לפי העיקרון שהנחיל להם מורם: “כל אחד, ואפילו הקטן שבקטנים, השפל שבשפלים והפחות שבפחותים, יכול להגיע אל האור הגנוז וליהנות הימנו” (“נועם אלימלך”, הקדמה).