מאז ומעולם נולדו כל האנשים עם נתון זהה בליבם, יצר רע מנעורים, רצון לשלוט וללחוץ על אחרים. הנתון הזה שם את כולנו במצב דרוך לקרב, מוכן למאבק. הרעיון של היהדות הוא לקחת שליטה על אינסטינקט המלחמה, לכבוש אותו ולהפוך לכלי חָפֵץ שלום.
ביהודי, הרצון לשלוט בזולת מפותח במיוחד. בעת העתיקה התקבצנו סביב אברהם אבינו כדי לממש את רעיון כיבוש היצר תחת ההתאחדות, ובזה להתאים את עצמנו לכוח העליון, ששמו “שלום”. הבורא מחזיק את שלל ניגודי הטבע באחדות, בשלום, בשלמות, בלי למחוק אחד מהם. כדי להתאים את עצמנו לדרגתו נדרשת מאיתנו דרגת התאחדות גבוהה שבגבוהות, לכן היצר שלנו תלול כהר. בהתעלות עליו ניגע בפסגה.
כל התורה מלאה אזכורים לתביעת האחדות של הבורא מעם ישראל. “והיה כאשר שָׂשׂ ה’ עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה’ עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם; ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה”, מנוסח חזק מאוד התנאי בספר דברים (כח, סג). יחס הבורא אלינו תלוי ביחס שלנו אחד לשני. אנחנו מתייחסים יפה זה לזה, הבורא מיטיב איתנו. מתייחסים רע זה אל זה, מקבלים מכות משמיים. עד שנלמד.
כדי ללמוד חייבים מגיל צעיר, מקטנות ממש, לחנך את כל ילדי העם, ואת המבוגרים איתם, לעשות שלום ביניהם ולהתחבר זה לזה. כולנו צריכים להרגיש כמה נזק גורמת המלחמה הפנימית, להבין שבמלחמות אין מנצחים. רק מפסידים.
כמו ילדים שמתחילים להרביץ כשהם מבינים שלא יצליחו לשכנע אחד את השני, כך המלחמות בינינו. כשאין לנו אפשרות להשליט את הרצון שלנו במילים, אנחנו עוברים לכוחנות. נדמה למי שידו על העליונה שבזה הסתיים הקרב, ואולי לזמן מה הוא באמת יקבע את המהלכים אבל לא לאורך זמן. מלחמה אחת תוביל למלחמה הבאה בהכרח. היצר לעולם לא נח.
כצעד ראשון בהתאחדות נגד היצר, עלינו להתחיל לחייב את עצמנו להיזהר מאוד מפגיעה זה בזה. אם מישהו פוגע באחר, על כולם לפנות נגדו. לא פיזית. אלא אדם שמתנפל על איש מישראל, פשוט נמחק אצלנו מהחברה.
וכמו שאמר שלמה המלך, “בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך, פן יראה ה’ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו” (משלי כד, יז), אנחנו צריכים לצמצם את המרחקים בינינו, להכין את הלב לחבק את כולם, ואף פעם לא לשמוח לאידם.
החל מימי אברהם נעשה עם ישראל ערב לכל העולם, אחראי לגלות בתוכו את שורש המלחמה ומעליו את מקור השלום, לממש את צו האחדות ולתת בזה דוגמה לכל האומות. כל זה כתוב במקורות, הדברים ברורים, גדולי ישראל המקובלים מזהירים עליהם ומדברים כבר דורות רבים. למה אנחנו לא מקשיבים, לא רוצים לשמוע בקול ההשגחה העליונה?
