תחשבו על אימא שגידלה את הילדים באהבה גדולה וכל החיים שלה זרמו ועברו דרכם, כל דאגתה הייתה להם, ופתאום הם יוצאים מהבית, מתפזרים, כל אחד פונה למקום אחר, לדרך שונה, והבית נשאר ריק והלב מרוקן, ממש בור שחור. כך אפשר לתאר במקצת את המושג “צער השכינה”, למרות שהוא רחב יותר מזה.
כדאי לנו לנסות לתאר את “צער השכינה”, אפילו בפשטות, כי כתוב שצריך להתפלל להקים את השכינה מעפר, ואיך אפשר להתפלל ולבקש להקים דבר שלא מרגישים? לכן צריך להשתדל לזהות את הצער, להזדהות, להגיע לאיזה רגש של השתתפות, שממנו תעלה בקשה טבעית.
כמו הילדים שעזבו את הבית, אנחנו יכולים לתאר את הפיזור שלנו בני ישראל. לזהות את כל אופני הפירוד – הריחוק מהבית, ממקום החיבור, ממהות האחדות שהייתה בינינו ועכשיו מפורקת מכאב. אנחנו יכולים להבין שבבית שאהבת אחים נעלמה ממנו לא יכול לשכון כוח עליון, לא יכול לדור כוח של אחדות וחיבור. על כך צריך להצטער במיוחד.
כשאותם ילדים נזכרים בבית ומצטערים, יוצרים קשר עם אימא ומבטיחים להעלות שוב את ערך החיבור ביניהם, זאת אומרת להרים את כיסא הכבוד של הכוח העליון בעיניהם, אז הם מתחילים להבין כמה זלזלו בבית. איך דרכו על הדבר הקדוש ביותר, השליכו אותו לעפר והתרחקו לארצות ניכר, כלומר היחסים נחשבו בעיניהם לכלום ושום דבר, וערכים אחרים כמו בתים גדולים, מאכלים מתוחכמים, בגדים חדשים, כסף, כבוד ונסיעות מיותרות לחו”ל, מילאו אותם.
ככל שההבנה הזו תכה בנו, כך נרצה יותר לחזור הביתה, לתקן את המעוות ונרגיש שאין לנו על מה עוד להתפלל בחיים, אלא רק שהשכינה תקום ותתגלה בבית, בחיבור בינינו, כי הכוח העליון רוצה להתגלות בו, השוכן רוצה לדור בו.
