הלל הזקן (המאה הראשונה לפנה"ס)

"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" (הלל הזקן, שבת ל"א, ע"א).

עם עליית עמוד השחר, בעיצומם של שיעורים על ההתפתחות הרוחנית שבה עסקו המקובלים, הייתה השמש החורפית מתגנבת פעמים רבות מבעד לצוהר הקטן שבגג הבניין ומלטפת אותם בקרניה. אך בבוקרה של אותה שבת נותר הבית חשוך. אמר שמעיה, נשיא הסנהדרין, לחברו אב בית הדין: "אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל…" (יומא ל"ה, ע"ב).

השניים הציצו יחד אל החלון שבגג וראו דמות אדם שוכבת ללא ניע. הם מיהרו לעלות אל הגג וגילו אדם קפוא המכוסה בערמה גדולה של שלג. מיד הורידו את השלג מעליו, ייבשו אותו והושיבוהו מול מדורה כדי שיתחמם. כששב לאיתנו, סיפר להם האיש כיצד קרה הדבר.

"שמי הלל", אמר, "ובדרך כלל אני מרוויח חצי דינר ליום. את חציו של הסכום אני לוקח לפרנסת משפחתי, ובחציו השני אני משלם עבור כניסה לבית המדרש. אתמול לא הצלחתי למצוא עבודה ולא היה לי כסף להיכנס פנימה. הלב שלי לא נתן לי לחזור הביתה מבלי לשמוע את דבריכם הנשגבים, לכן טיפסתי על הגג והאזנתי לכם".

כך מצוירת לנו תחילת דרכו הרוחנית של הלל, האיש שעתיד להיות אחד מגדולי המקובלים בכל הדורות ולהתפרסם בכינוי "הלל הזקן".

"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (הלל הזקן, אבות א’, ה’).

הימים ימי בית שני, תקופת מלוכתו של הורדוס בישראל, המאה הראשונה לפני הספירה. קבוצת המקובלים, שיוסדה על ידי אברהם אבינו על בסיס אהבת הזולת והתהוותה לעם ישראל, מתקרבת למשבר. ירידה רוחנית בת כמה מאות שנים מצויה בעיצומה.

הערך המרכזי שתמיד פעם בלב האומה, אהבת הזולת, מתפורר. הרדיפה האגואיסטית אחר עושר, כבוד ושליטה מתחזקת, הכהונה הגדולה הופכת גם כן למשרה פוליטית ושנאת החינם הורסת כל חלקה טובה.

הלל הזקן שנולד בבבל והפך בישראל לנשיא הסנהדרין, הרגיש ש"חטא מגדל בבל" חוזר על עצמו: שוב האגו מתעתע בנו ומפריד בינינו. אדם כמוהו לא יכול היה לעמוד מנגד ולהחריש. כמו אב המדריך את בנו הפעוט ומורה לו באהבה שלא כדאי להכניס את ידו לאש, כך גם הוא: "הלל אומר, הוי (הייה) מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א’, י"ב).

"אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין ל"ב, ע"ב).

הלל הזקן נקרא כך בזכות חכמתו האלוקית ולא בשל 120 שנותיו. הוא נחשב לרבם של כל התנאים, חכמי המשנה, וההלכה נקבעה על פיו (בעל הסולם, "אהבת ה’ ואהבת הבריות").

משמעותו של המונח "הלכה", על פי חכמת הקבלה, נגזרת מן המילה "הליכה", הליכה של האדם אל הבורא. בדרכו הרוחנית אל הבורא, מתקן האדם את 613 (תרי"ג) הרצונות האגואיסטיים שמהם מורכבת נשמתו בעזרת 613 כוחות רוחניים הנקראים "אורות". פעולות תיקון פנימיות אלה נקראות בקבלה קיום תרי"ג מצוות.

ההלכה מוליכה את האדם למצב המושלם שבו כל רצונותיו הופכים דומים לרצון הבורא, לאהוב ולהיטיב לכול. במצב זה האדם מרגיש את השפע האינסופי שהבורא רוצה להעניק לנבראיו, ולדרגה הזאת הגיע הלל בהתפתחותו הרוחנית.

כדי לקבוע עבורנו את ההלכה היה צריך הלל הזקן להכיר את מערכת העולמות העליונים, שדרכם מנהיג הבורא את מה שמתרחש בעולמנו. החוקיות של המציאות כולה, הרוחנית והגשמית כאחת, הייתה נהירה להלל וממנה נבעו ההלכות שפסק. מערכת החוקים הזו נקראת "מערכת אור החכמה", והאדם שמגלה אותה מתואר כ"מי שרכש חכמה" ולכן מכונה בקבלה "זקן".

ועכשיו, כשהכרנו קצת יותר את מקור חכמתו של הלל, נוכל להבין מה הוביל אותו לענות את התשובה הקצרה והמדויקת הבאה.

יום אחד, בא לפני הלל אדם נכרי וביקש: "למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". הלל נענה מיד ואמר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. כל היתר הוא פירוש לזה בלבד, לך ולמד" (ראה שבת ל"א, ע"א).

בקשתו של אותו אדם מהלל הייתה שילמד אותו לאן צריכות המצוות, שהן תיקונים פנימיים של רצונותינו האגואיסטיים, להביא אותנו. תשובתו של הלל מבוססת על עיקרון פשוט: אהבת הזולת מביאה לאהבת הבורא, ושנאת הזולת מביאה לשנאת הבורא (הרב ברוך שלום אשלג, מאמר י’, תשמ"ז).

אהבה היא חיבור, ושנאה מהותה פירוד. כל עוד אנו שונאים זה את זה, אנו בפירוד גם מהבורא, מקור כל ההנאה והתענוג, הסביר הלל הזקן. הוא היה כל כולו מחובר ל"מרכז הפיקוד" של הבורא, וידע שנבראנו כיצורים אגואיסטיים. היה ברור להלל, שבצורה טבעית אנו אוהבים רק את מה שגורם לנו להרגיש טוב ואיננו מסוגלים לאהוב את הזולת. אבל הוא הכיר גם את הכוח המיוחד שיכול לשנות את הטבע שלנו ולאפשר לנו סוף סוף להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב. זהו "האור המחזיר למוטב" שטמון בכתבי המקובלים.

כשהלל פיתח את הרצון לרוחניות שהתעורר בו והמשיך לחקור את עצמו ואת העולם, הוא גילה ש"האור המחזיר למוטב" חושף בפני האדם את תמונת הכוחות הרוחניים הפועלים בטבע. אדם שרואה את הכוחות הרוחניים, מגלה שאלו הם כוחות של אהבה היוצרים קשרי הדדיות בין כל חלקי הבריאה. האדם מרגיש את עצמו כחלק אינטגרלי מאותה שלמות והרמוניה שעוטפת את הטבע כולו באהבה. הוא אינו רוצה עוד לעשות לחברו את מה ששנוא עליו, הוא מתחיל באמת לאהוב אותו.

את זה ביקש הלל ללמדנו, ולכן נאמר: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה" (סוכה כ’, ע"א).

"אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני" (הלל הזקן, אבות א’, י"ד).

בימיו של הלל הזקן ידעו לומדי התורה שמטרת הלימוד היא אחת ויחידה: לרומם את האדם מעל טבעו האגואיסטי ולבנות בו טבע חדש, טבע של אהבה ונתינה, הדומה לטבעו של הבורא. החכמים של אותם ימים תיארו זאת במילים: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" (קידושין ל’, ע"ב), כלומר שאת האגו (יצר הרע) שטבוע באדם, אפשר לבטל רק על ידי אור התורה המביא לאהבה. החורבן הרוחני שאירע בדורות הבאים והגלות שבאה בעקבותיו השכיחו זאת מאיתנו למשך כאלפיים שנה.

האמצעי היחיד שמאפשר בדורנו לעורר שוב בישראל את "אור האהבה" הוא לימוד חכמת הקבלה. לכן "חייבו המקובלים לכל איש ללמוד את חכמת הקבלה" וקבעו בצורה חד משמעית שהגאולה תלויה בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים (ראה בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות").

חכמת הקבלה אינה מטיפה לאדם מוסר, אלא מסבירה לו כיצד בנויה מערכת קשרי האהבה שבין הנשמות שלנו. הקבלה מעוררת באדם את הרצון להימצא בתוך אותה מערכת, ובסופו של דבר הוא חש אותה. המצב הרוחני הזה הוא שנקרא "העולם הבא", ואליו חייב האדם להגיע עוד במהלך חייו בעולם הזה. זוהי הרגשת האהבה, השלמות והנצחיות שלשם השגתה נבראנו. לכך התכוון הלל הזקן באומרו שאהבת הזולת היא מטרת קיומנו בעולם הזה וכלפי זה הדגיש, "ואם לא עכשיו, אימתי" (אבות א’, י"ד).