התאבדות היא לא דרך

אין אחד מאתנו שבמהלך חייו לא עברה בראשו המחשבה לשים קץ לחייו ברגע של משבר, ייסורים, צער או מכאובים, כשנראה היה שאין מהם מוצא. זה היה הפתרון הקל שהיינו משוכנעים שיוביל אותנו לתענוג, למנוחה, לנחלה ולשקט המיוחל. מחשבה כזו נובעת מהצורך הטבעי שלנו לברוח מייסורים ולשאוף לתענוג, אך במקרים רבים הבריחה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר

אין דרך לשכנע אדם שבע לאכול. זוהי עובדה שרבים מאתנו יכולים להסכים אתה. אדם אוכל רק מתוך חיסרון, מתוך רעב. ברגע שהחיסרון הזה אינו מצוי בו, הוא אינו מגלה עניין באוכל, ולעתים מרוב שהוא שבע, בכל פעם שישמע את המילה “אוכל”, הוא עלול לחוש בחילה. כך פועלות גם המערכות בעולמות העליונים.

כבני אדם איננו מרגישים חיסרון, רעב, להתקרב אל בורא עולם ולהיות חלק בלתי נפרד ממטרת הבריאה. אנו שבעים מכל מיני תאוות של העולם הזה, תאוות חומריות, שנראה כאילו הן ממלאות אותנו ומשביעות את רעבוננו, עד שאנחנו שוכחים את המטרה שלשמה הגענו לעולם הזה.

לכן יום בהיר אחד אנו חשים שיש לנו הכל, אך בעצם אין לנו כלום. פתאום מתעורר בנו חיסרון, רעב. תחילה לא ברור לנו חיסרון למה, ואנו מנסים למלא אותו בחומרים המצויים בעולם הזה – כסף, כבוד, השכלה, אך אנו מגלים שככל שהזמן חולף, החיסרון נעשה גדול יותר, ואין מילוי על פני האדמה שיוכל להשקיט אותו. דומה הדבר לאדם רעב, שחש כי הוא זקוק למנת בשר הגונה כדי להשקיט את הרעב, אך על השולחן מונחים רק פיצוחים ומשקה קל. כל ניסיון שלו לשבוע מאותו האוכל עולה בתוהו, משום שהחיסרון, הרעב שלו, תובע מילוי מסוג אחר לגמרי.

זו הדרך של הכוח העליון לעורר אותנו לחזור אליו. החיסרון הזה מגיע בדרכים שונות. אדם אמיד מפסיד בבורסה את כל הונו. איש היי-טק, שעבד בתנאים מעולים, עם משכורת שמנה, מקבל בוקר אחד מכתב פיטורים. כוכב רוק, שנדמה היה כי יש לו הכל בחיים, סובל ממחלה ממארת. נראה, שבכל אחד מאתנו מתחילה מטרת הבריאה לתת אותותיה. מובן שתחילה קשה לנו לראות את המטרה האמיתית של הייסורים שניחתו עלינו. אנו מאשימים את כל העולם, רק לא את עצמנו. ביום שבו נבין כי הייסורים הם הדרך של הכוח העליון לעורר בנו “רעב” אליו, נעשה את הצעד הראשון לעבר מטרת הבריאה.

לו לא היה חסר לנו דבר, הרי שלא היינו נזקקים לבורא. היינו חיים בבריאות, באושר ובעושר, עד 120, כמו באגדות. זו מציאות שאנו שואפים להגיע אליה, אך בכל פעם שאנו עושים צעד קדימה, נדמה שהתרחקנו ממנה, מפני שהדרך היחידה לחוש את השלווה והביטחון אינה באמצעות החומר, אלא אך ורק באמצעות הרוח. למרבה הצער, רבים מאתנו מנסים למצוא מזור למכאובים במקום בו אין תרופה; אנחנו נעים ממקום למקום, מרב אחד למקובל אחר, מרופא מומחה לפרופסור בעל שם, וכל זאת כדי לנסות להקל, ולו במעט, את הייסורים והכאב.

חכמת הקבלה מלמדת כי הייסורים ניתנו לאדם ככלי, כמרכבה שבאמצעותה הוא יוכל לטפס לעולמות עליונים. הייסורים הם הרעב שאמור להניע את האדם לרצות “לאכול”. כפי שציינו בתחילת המאמר, בלי רעב האדם לא חש צורך לאכול. הכוח העליון מעורר בנו את החסרונות הללו, כדי שנתחיל לשאול שאלות, ואולי דווקא את השאלה הבסיסית ביותר: למה זה קורה לי? אם נשאל את השאלה הזאת וננסה למצוא עליה תשובה נגיע, בסופו של דבר, אל המקור, ואז נוכל להבין כי הייסורים, הנתפשים כמשהו שלילי, חסר תכלית ומטרה, הינם סולם, שנועד לסייע לנו לטפס חזרה למקור שממנו הגענו.

אך לא כולם שואלים את השאלה הזו, ולכן אינם מבינים את המטרה האמיתית של הייסורים. הם מחפשים פתרונות קלים, משככי כאבים, שיעזרו להם להקל את הכאב, במקום לפתור את הבעיה מהשורש. בדורות קודמים הייסורים הובילו אנשים אל המדע, אל הטכנולוגיה ואל הקידמה. הם האמינו ששם מצוי העתיד המזמן לאדם חיים של אושר ועושר. הם האמינו שברגע שיהיו מכוניות הנשלטות על ידי מחשב, החיים יהיו קלים יותר, וברגע שיהיו לנו טלפונים סלולריים לא יהיו מאושרים מאתנו.

היום אנחנו יכולים להביט על הפיתוחים הנחשבים לשיא הטכנולוגיה, ולחייך חיוך מריר. לא רק שהטכנולוגיה לא עשתה אותנו מאושרים יותר, אלא שהחיים הפכו תובעניים יותר. רמת החיים עלתה בצורה משמעותית, ומי שלא עומד בקצב, נשאר מאחור. המרוץ אחר החומר מאבד כל משמעות. עכשיו ברור לנו שהטכנולוגיה אינה מובילה לשום מקום, מלבד לעוד טכנולוגיה; ההשכלה אינה פותרת בעיות קיומיות, והצרות המקיפות אותנו הולכות וגדלות, החל מהבית, האומה, וכלה באנושות כולה.

הדור של היום מחפש רוחניות, משום שהוא מיצה את החיפושים בכל המקומות האחרים. אנו מאמינים שהרוחניות תעניק לנו מעט שלווה ומפלט מהייסורים, ומי שאינו מצליח להגיע לרוחניות מגיע, מהר מאוד, לסמים. הסמים גם הם דרך לברוח מהייסורים לשעה או שעתיים, אלא שאחר כך נוחתים נחיתה כואבת, חזרה למציאות, שהופכת להיות מרה עוד יותר.

החבל הזה, שאנו חשים בו כמתהדק על צווארנו, גורם לרבים לקבל החלטות שאין מהן דרך חזרה. לא מעטים חשים כי אינם יכולים עוד לסבול את הייסורים, ושמים קץ לחייהם, מתוך תקווה שאי שם מחכה להם עתיד טוב יותר. היהדות הציגה תמיד את המתאבדים באור שלילי. גם חכמת הקבלה גורסת כי אדם שהחליט לשים קץ לחייו הוא אדם שהחליט לעכב את הגעת האנושות למטרת הבריאה. הכלל של אחד למען כולם וכולם למען אחד נכון גם בעולם הרוחני. כולנו מצויים באותה סירה, ואין שום טעם לנסות לקפוץ ממנה. אין טעם להחליף צרה אחת בצרה אחרת וזה, למרבה הצער, מה שממתין למי שמחפש פתרונות קלים לייסורים.

הדרך היחידה להתמודד עם הייסורים היא לגייס אותם לטובת המטרה. כאשר אדם רעב, הוא זקוק לאוכל. אם נבין שהייסורים הם רעב שאפשר להפוך לתענוג, לאוכל, המצב האישי והכללי שלנו ייראה אחרת. ברור כי התענוג שלנו מהאוכל עולה, ככל שעולה מידת הרעב שלנו. רעב עצום יגרום לנו להנאה גם מפרוסת לחם יבשה. ייסורים קשים יגרמו לנו לתענוג מכל גילוי של אור שנקבל מהכוח העליון, גם אם יהיה האור הקלוש ביותר. אם נבקש גילוי נוסף של אור בהתמדה, הוא יגיע, עד שנהדק מחדש את הקשר עם הכוח העליון, ונשוב אליו באמצעות הכלים שנתן בידינו – הייסורים. אין אדם שיכול לברוח מהייסורים.

על כך נאמר “אדם לעמל יולד”, ומהרגע שבו הגחנו לאוויר העולם מוטלת על כתפינו משימה רבת חשיבות, להגיע בחזרה אל מקור האור שממנו יצאנו. אין טעם לחכות למוות ולקוות שבעולם הבא נגיע לגן עדן, ושם ננוח בשלווה. השלווה תגיע רק אם נממש כאן, בעולם הזה, את מטרת הבריאה, אחרת נסבול ייסורים גדולים, עד שלא תהיה לנו ברירה אלא לזעוק לכוח העליון.

גם בני ישראל עבדו במצרים קרוב ל – 400 שנה ולא פצו פה. רק ברגע שפרעה הכביד ידו עליהם, ונראה היה להם כי הייסורים גוברים ואין מפלט, רק אז הקימו בני ישראל קול צעקה, שהגיע עד שערי שמיים, ומשם נשלח אליהם משה הגואל. אנחנו יכולים להרים את הראש לשמיים כבר עכשיו, ולחפש את הכוח העליון, שנמצא בכל מקום. הבעיה מצויה בנו. הכלים שלנו עדיין אינם מוכשרים דיים, כדי שנזכה להתגלות שלו. ברגע שנכשיר את הכלים שבידינו, ונרכוש כלים נוספים על ידי לימוד חכמת הקבלה, נוכל לזכות להתגלות ולגאולה.

התאבדות לא פוטרת את האדם מן הייסורים

אדם שמתאבד לא נמלט מייסורים, משום שהגשמת מטרת הבריאה תלויה בחיים בעולם הזה. אדם חי, עובד, מקים משפחה, מתמודד עם מצוקות, ומבצע תיקון של נשמתו, ברמה הנמוכה ביותר, רמת הדומם, בין אם בהכרה ובין שלא בהכרה. כל אחד מאתנו משתתף בתהליך התיקון הכללי של המציאות, בהתקדמות הכללית לקראת הכוח העליון. אך אם אדם מחליט, על דעת עצמו, לצאת ממעגל החיים ולברוח מהייסורים, הוא מזלזל, במודע, בדרגת הדומם ומזלזל, שלא במודע, בזכות שהעניק לו הכוח העליון לעמוד בפני ייסורים, ולהגיע באמצעותם למטרת הבריאה.

אולי המתאבד אינו יודע זאת, אך מרגע ההתאבדות הוא מחזיר את עצמו, בתוך זמן קצר, למעגל של חיים קשים אף יותר. הוא לא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה כפי שנדמה לו, אלא לייסורים קשים יותר מאלה שברח מהם. לעתים אנו נתקלים במקרים של ילדים שנולדים עם מומים קשים, או שנולדים לתוך מציאות בלתי אפשרית. סביר להניח, כי מדובר באותם אנשים שביקשו לברוח מייסורים, ובכך החליפו צרה אחת באחרת, גרועה ממנה. לאדם אין דרך להימנע מהייסורים, שכן הייסורים נובעים מהסתרת הכוח העליון, וכאשר אדם בורח מהייסורים הוא מתרחק מהכוח העליון עוד יותר, והשלב הבא בחייו יהיה ירידה למדרגה נמוכה יותר מזו שבה הוא נמצא.

גם התורה אוסרת על אדם בתכלית האיסור לשים קץ לחייו, ולעומת זאת אינה אוסרת יציאה למלחמה, למשל, על אף שברור כי יש בזה סכנת מוות. מכאן משתמע, שאסור לאדם לבחור לצאת מהחיים בגלל ייסורים. הפתרון לייסורים מצוי רק בתיקון.

היו אנשים ששמו קץ לחייהם, ובדרך כלל הרקע למעשה היה אבדן של חלק קטן מהרכוש, או מהאגו שלהם. ברוב המקרים נוטים להתאבד אנשים שצברו עושר רב והפסידו חלק ממנו, או אנשים שהיו במעמד רם בחברה וצנחו ממנו לאשפתות. זה מלמד, כי עניין הייסורים הוא יחסי, והעובדות מצביעות על כך שאחוז המתאבדים במדינות המפותחות גבוה יותר מאחוז המתאבדים במדינות הנחשלות. לא תמצא תופעה חריגה של מתאבדים במדינות שבהן אין מה לאכול.

לעומת זאת, תמצא מתאבדים דווקא בחברת השפע, בחברה שמציעה לאדם הכל מכל כל, משום שככל שאדם מטפס גבוה יותר, כך הנפילה מטה כואבת יותר. זו המתכונת שעל פיה פועלים חוקים פיזיקליים בעולם החומר. אדם לא מתאבד עקב מחסור בצרכים קיומיים, אלא רק מתוך אבדן של תאוות אנושיות, כבוד או כסף.

כאן אנחנו מתחילים לשאול מדוע. הקבלה מסבירה שהרצונות שלנו מחולקים לדרגות, מהרצון הנמוך ביותר לתאוות טבעיות כמו של כל חי, ועד לרצון הגבוה ביותר, הרצון לרוחניות. אנו רואים, כי אנשים המצויים בסיכון גבוה להתאבדות, הם אלו שהגיעו לרצונות גבוהים יותר, דווקא אלו שלכאורה נראה היה שיש להם הכל.

מחוסר תענוגים טבעיים, אדם לא יפגע בעצמו. האדם מקבל רצונות גבוהים, כדי להתפתח ולהתקדם על ידם לרוחניות. אם לא יעשה בהם שימוש בצורה נכונה, פירושו שהוא מזלזל במה שקיבל מלמעלה, ואין דבר גרוע יותר מאי-שימוש באמצעים שנתן לך הכוח העליון.

הייסורים הם המרכיב העיקרי שניתן לנו. הם הכלי, הם המנוף למטרת הבריאה. האנושות לא יכולה לפטור עצמה מהייסורים, אלא רק לשכך אותם באמצעות סמים. השימוש המופרז כיום בסמים הוא אחד הסימנים לכך שהאנושות רוצה לברוח מהייסורים, אך אינה יודעת איך.

לו אנשים היו מבינים כי ייסורים מגיעים מאותו מקור, והוא העדר של מצב רוחני שהיינו צריכים לחוות לו עבדנו נכון ברוחניות, הכל היה נראה אחרת. אנו סובלים מהעדר מילוי רוחני, ושום מילוי גשמי כבר לא יכול לספק אותנו. בדורות הקודמים הצלחנו להשקיט את הרצון לרוחניות על ידי מדע, טכנולוגיה והשכלה. היום, לאחר שמיצינו את כל הרצונות שעל פיהם פעלנו בדורות הקודמים, מתפתח בנו הרצון לרוחניות. את הרצון הזה אי אפשר להרגיע על ידי שום תענוג גשמי.

גם הסמים לא פותרים את הבעיה

הסמים פועלים, בעצם, כמשכך כאבים בעל תופעות לוואי קשות, וככל שיגדל בעולם הרצון לרוחניות, יגבר גם השימוש בסמים.

– מדוע היחס למתאבדים, על פי התורה, הוא כל כך משפיל?

משום שהאדם השליך את חייו מרצונו, והחליט לזלזל בחברה שבכל זאת, ולמרות הכל, ממשיכה לסבול ולנוע קדימה. אדם שמוציא עצמו מן הכלל, הכלל מוציא אותו מתוכו. לכן אנו מחויבים לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר, רחוק משאר המתים, משום שעל דעת עצמם החליטו להיפרד מהחברה, בעצם הפעולה האובדנית שביצעו. בניגוד למה שהם חושבים הם אינם מגיעים, אחרי המוות, לעולם שכולו טוב, אלא להפך. הם יחוו סבל גדול יותר מזה שהם חוו כאן לפני שעזבו את העולם בחייהם הקודמים.

הקבלה הופכת ייסורים לתענוג

הקבלה לא מנטרלת את הייסורים אלא הופכת אותם לתענוג. ייסורים הם כמו רעב לפני האוכל, והקבלה היא כמו סעודה עשירה. אם יש לך סעודה עשירה כזאת לפניך, לא תחפש תחליפים, אלא להפך, תשמח על הייסורים שקיבלת.

המקובל יהודה אשלג כתב על כך משל: למה הדבר דומה? לעבד שהיה עובד בבית אדונו ויום אחד הודיע לו בעל הבית כי הוא יוצא לנסיעה ארוכה, והפקיד עליו ממונה, שישגיח על עבודתו. מאז שנסע בעל הבית, היה הממונה מזמן את העבד אליו יום יום, ומלקה אותו 10 מלקות. כאשר שב בעל הבית מהנסיעה וביקש להתעדכן במה שהתרחש בהעדרו, סיפר לו העבד על המכות שספג מאותו ממונה. בעל הבית הביע צער עמוק על הדברים, והחליט להעניק לו, תמורת כל מכה שקיבל, עשרה זהובים. העבד קיבל את הכסף ושב הביתה ממרר בבכי. כאשר שאלה אותו אשתו מה קרה, סיפר לה את הסיפור, אך היא לא הבינה מדוע הוא בוכה. לבסוף סיפר לה כי הוא בוכה על כך שאותו ממונה לא הלקה אותו יותר, שכן היה מקבל יותר זהובים בזכות המלקות. זהו, בערך, הסיפור שלנו כאנושות. ביום מן הימים נבין כי הייסורים נובעים ממקור שכולו טוב, אלא שכרגע הם נראים בעינינו כייסורים. באותה עת נצטער על שלא הזדמן לנו “להתייסר” יותר, על מנת להגיע קרוב יותר למטרת הבריאה.

על כך כתב דוד המלך, בפרק קי”ט בספר תהילים: “טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חוקיך”. מרגע שאדם מתחיל לעסוק בקבלה, הוא מתחיל לתקן את עצמו, גם שלא במודע, וככל שהוא מעמיק ומתקדם לקראת המחסום הרוחני ועובר אותו, הוא מגיע לעולם הרוחני וממנו להגשמת מטרת הבריאה.

על כך נאמר: “בעל כרחך אתה נולד, בעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה מת”. לאדם יש רק בחירה חופשית אחת – לבחור רב, קבוצה וספרים, שעל ידיהם הוא יתקדם אל מטרת הבריאה. אם אדם חושב, שמעבר לכך הוא אדון לחייו, והוא מקבל החלטות, יש לו טעות חמורה. כל החיים נכתבו כבר למעלה, ובידיו החלטה אחת בלבד, אם להתקדם למטרת הבריאה או להתרחק ממנה.

על האדם להאמין שגם לו היה נעול חודש ימים במרתף, הקב”ה היה מזמן לו את מזונותיו בכבוד, כי “הכל צפוי והרשות נתונה”. החיים צפויים מראשית הבריאה, אך החופש היחידי שהופקד בידי האדם, הוא החופש לבחור בין התקדמות למטרת הבריאה, לבין ההתרחקות ממנה. כאשר אדם עוסק ברוחניות, על פי הקבלה, הוא הופך להיות כצופה על חייו. החיים הם עבורו אמצעי ולא מטרה. הגשמת מטרת הבריאה הופכת עבורו למטרה העיקרית שעליו להגשים.