התגברות על קשיים

החיים שלנו די קצרים, כשמתבוננים עליהם ממבט-על, אבל יש לנו אפשרות להתעלות במהלכם מעל מגבלות הזמן, התנועה והמקום, להתחבר אל השלמות הנצחית. הדבר תלוי רק בזה שנשיג כוח עליון. אם למרות כל הבעיות שהוא מביא לנו נשתדל להחזיק את עצמנו בקשר איתו, לקבוע בכל כוחנו שזה בא ממנו ואין עוד מלבדו, שרק הוא מטפל בנו ורוצה להעלות אותנו לדרגה גבוהה יותר של קיום רוחני, אז הקשיים יהפכו לקשרים. אפשרויות לגלות אותו, לאחוז בו ולהמשיך יחד עימו אל חיים חדשים. לא אחרי המוות, כמו שמבטיחים בדתות שונות לאנשים תמורת מעשים כאלה ואחרים, אלא כאן ועכשיו. על כך אמרו החכמים: "עולמך תראה בחייך".

אחיזה בכוח עליון פירושה שאני מקבל כוחות חיוביים כמו שלו, במקום הכוח האגואיסטי השלילי שטבוע בי מלידה. שדרוג כזה לטבע האדם מתבצע בתוך קבוצה שלומדת קבלה מכתבי המקור של המקובלים הגדולים, בהדרכתו של מורה דרך מוסמך. העבודה המשותפת עם עוד אנשים שרוצים לגלות את הבורא בונה לקבוצה מעין מתאם, שמאפשר לה לחדור דרך המעטפת החיצונה של החיים אל אותו כוח נעלם שמסובב הכול.

החברים בקבוצה לומדים מהם תכונותיו של הכוח העליון, האוהב, הנותן, המשפיע כל טוב לכול, ומנסים להתייחס כך זה לזה. כתוצאה מכך, בכל פעם מתעוררת ביניהם דחייה חדשה, כוחות אגואיסטיים שמרחיקים אותם עוד יותר זה מזה. אם הם לא מוותרים, ומנסים בכל זאת להתקרב ולבנות קשר מעל הריחוק, נוצר להם צורך משותף בכוח מאחד. כוח עליון. שיהיה חזק יותר מהאגו הפרטי של כל אחד, ויחבר אותם מעל הכול. כשהדרישה שלהם חזקה מספיק, היא מביאה לגילויו של כוח הבורא ביניהם. כוח חיבור ואהבה. אחר כך הוא שוב נעלם, שולח להם קשיים חדשים, כדי שיגלו אותו במדרגה גבוהה יותר. כך הם מטפסים בסולם המדרגות הרוחני שבנוי מ-125 שלבי השגה עד לאינסוף.

אם כן, כל הבעיות בחיים באות רק כדי לקדם אותנו להכרה בכך שאנו חיים כדי לגלות את הבורא, מתוך השוואת תכונותינו לתכונות הנעלות שלו. התגברות אמיתית היא על הטבע האגואיסטי שלנו, שמסתיר מאיתנו את "הטוב המוחלט". השיטה לעשות זאת נלמדת בחכמת הקבלה, ולכן היא נחשבת לחכמת האמת, החכמה איך לקבל מהחיים את הכי טוב שרק אפשר.

"בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, מסביר זאת בהרחבה ב"הקדמה לספר הזוהר", וגם מביא משל מטלטל על קשיים בחיים והכרה חדשה: "אותה התולעת שנולדה תוך הצנון, היא יושבת שם וחושבת שכל עולמו של הבורא, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפניי עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא".

חומר למחשבה.

המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 894,895 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים"