לא בגלל שאנחנו חייבים, אלא כי אנחנו רוצים

מאז האסון בשבעה באוקטובר רובנו מאוחדים, אבל לא מספיק כדי לצאת מנצחים בלתי מעורערים מהמלחמה ולא ליפול שוב במנהרות שלה. מאוחדים, אבל בחיבור שנכפה עלינו כמו על עדר שמתאספים סביבו טורפים: מחבלים, אנטישמים וסתם להקות שמריחות רווחים.

אם היינו מבינים עד כמה הסכנה גדולה וקרובה, היינו מצופפים שורות הרבה יותר, נדחקים אחד לשני באופן הדוק בלי להשאיר מרווחים, אבל זאת לא שיטה. התאגדות מתוך פחד או חוסר ברירה, לעולם מכתיבה לנו את התנאים ולא מסוגלת להפוך אותנו לשולטים במצב.

אנחנו חייבים להתנער, להתעודד ולהבין שיש לנו יכולת לשלוט במצב בצורה שלמה ומוחלטת, להתרומם מעמדה של התגוננות אל החלטה עצמאית, מבחירה חופשית. אנחנו בעצמנו יוצרים את הסיוטים ומנגד אנחנו יכולים גם להניס ולהבריח אותם. גורלנו נמצא בידינו ונפתר בינינו, רק צריך לדעת איך.
קודם כול עלינו לשאת עיניים. כי העיניים שלנו מושפלות, מחפשות פתרון רגעי, פלסטר נקודתי, וזה לא יכול לעבוד. כמו תמיד נחבוש פצע אחד ונתחיל לדמם במקום אחר. לכן יש להרים את הראש ולראות את התמונה השלמה של השדה הרחב שבו אנחנו נמצאים.

כבר אלפי שנים שאנחנו מתחברים כמו עכשיו, באותה צורה נלוזה, עקומה, סוטה מדרך הישר, בבריחה, בהתגוננות מוכה ונרדפת. מתחברים מאין ברירה, ניצלים לרגע בזכות האחדות ושוב מתפזרים וחוזרים להתקפל תחת התנפלות שמחייבת אותנו להתאגד, וכך שוב ושוב. כבר אלפי שנים, בתוך שטח ישראל ומחוצה לה בגלויות, אנחנו מתרשלים בחיבור רוחני הנובע משורש העם וייעודו, גוזרים על עצמנו להיות חבורה עראית פגועה של מוכי גורל.

ההתרשלות בחיבור הקשור בטבורו למדבר, לבית אברהם, למעמד הר סיני שבו הפכנו לעם, מביאה עלינו חבטות וחיי צער. אנחנו משתמטים מלהישיר מבט בתפקיד שהתחייבנו לו, מתחמקים מלהסתכל אחד לשני בעיניים ולהגיד “איתכם אני רוצה לעשות שלום, אתם העם שלי, הבטחנו להתאחד כאיש אחד באהבה מוחלטת, ואני רוצה בזה יותר מכל דבר אחר”.

הגורל שלנו תלוי ביושר להודות שיש לנו תפקיד כלפי העולם, להתאחד ולהיות השראה לכולם, להפסיק לברוח מעצמנו בתוך המנוסה המבולבלת מאויבנו. עלינו לעמוד נטועים בקרקע הזאת של אדמת ישראל ולהעיר בינינו את האהבה עד שתזרח. לא חלילה בגלל שאין לנו ברירה, אלא מתוך בחירה, כי ככה אנחנו רוצים. זאת תהיה עמדת הניצחון הנצחי שלנו.