חודש עבר מאז השבת השחורה, ולצד מיזמי הסולידריות שמעצימים את הישראלי היפה בשעת מלחמה, חושפים לרגע את הפוטנציאל של אהבת החינם שטמונה בעם, מתבהר דבר נוסף: במשהו התרחקנו משנאת החינם שהתפרעה כאן בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה.
בחלק מהציבור עולות מחשבות שאולי באמת צריך להפסיק את מערכת היחסים הנוראית הזאת ולהתחיל להתקרב זה לזה, ואני מקווה שנמשיך לחשוב בקו הזה עד שנגיע לחשבון נכון. שנחשוב על כך לעומק ונבין שבלי יחסים של קרבה וחיבור לבבי אנחנו לא נחשבים חיים.
החיים בינינו החלו ביום הולדתו של העם בימי אברהם אבינו. בתקופתו התנתקו נציגים משלל עמי בבל הקדומה והתקבצו לעם נבדל שמטרתו להתאחד מעל הדחייה הטבעית והשנאה, על מנת לחזור בדורנו, דור המשיח, מאוחדים כאיש אחד בלב אחד והפעם לצרף אלינו את כל הגויים שמהם יצאנו מלכתחילה.
הנה תקופת המשיח כבר כאן, נולד הדור שעליו אמרו חכמי האומה בכל הדורות שבימיו יתגשם חזון האחדות הכללית ולא יֵדע עוד מלחמה. התקופה נושאת עימה את גמר תיקון העולם והכל קורה עכשיו בתאוצה מתמדת, לכן אנחנו צריכים להזדרז ולמהר, לא לפגר ולהיגרר מסוכסכים על ארבע אל התקופה, אלא לפרוץ אליה מלוכדים בקומה זקופה. לעשות מאמץ ולהתחיל להרגיש בעצמות את עצם מהותנו, את רוח תפקידנו.
לפנינו עומדת משימה נעלה: לנצח במחשבות וברצונות את הפירוד בינינו. בזמננו נחוץ מאוד שכל אחד ירגיש שהעתיד שלו תלוי בחיבור עם כל בני עמו, שהחיבור יהיה קיים ובטוח ומתוכו נוכל לבנות את החברה שמסוגלת להיות “אור לגויים”, מרכז לחיבור העמים. נתאחד ונצליח.
