כתוב במשנה שרבי עקיבא היה אומר, “הכול נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה”.
“החנווני” הוא הכוח העליון, הבורא שהכין את הבריאה וקיומה כדי שנעסוק בה ונרוויח בסופו של דבר את תכליתה: גילוי כוחו בעולם, כוח האחדות והשלום. אבל מי יכריח את האנושות לעסוק בה? על כך כתוב, “הכול נתון בערבון”, כלומר אין בעולם הפקר. הכוח העליון פרש מצודה על האנושות שאף אחד לא ימלט ממנה, כל הנבראים מוכרחים להילכד בה ולקבל בהכרח את עבודתו עד הגילוי השלם, השלום בעולם.
אומנם העולם נראה כמו חנות פתוחה שבעל הבית נעדר ממנה, אבל הוא נוכח, ואם נראה לנו הנבראים שהוא לא גובה תשלום זה מפני שהוא נותן בהקפה, “הפנקס פתוח והיד כותבת”, כלומר כל מעשה נרשם מיד, כלום לא הולך לאיבוד.
ביחס לזה יש שתי גישות אנושיות: האחת היא של אנשים שלוקחים בלי כוונה להחזיר. עליהם נאמר “היד כותבת” והם משועבדים לשלם, להגיע לתכלית שלא מרצונם.
השנייה היא של המאמינים שאין בעולם הפקר וצריך לשלם בנתינה מצידם על כל מה שהם לוקחים. מי שנוהג כך נקרא “מלווה”, כי מראש הוא מתכוון לשלם על כלכלתו ולפרוע את החוב בחתירה למטרה הנעלה.
כך כולם משלמים בשווה, אלא שהסוג הראשון פורע את החוב בייסורים גדולים, והסוג השני פורע חובו מרצונו, נמשך אל המטרה מתוך חשק גדול על ידי רוח האהבה.
ההבדל מהותי. לאלו שפורעים את חובם מדעתם ומרצונם מובטח שבמאמץ לחתור לתכלית יקבלו כוחות שירימו אותם למטרת הבריאה כמו שכתוב “שיש להם על מה שיסמוכו”. ואלו שנפרעים שלא מדעתם דינם “דין אמת”, מפני ש”הכול מתוקן לסעודה”. תכלית הבריאה שמשולה לסעודה מלאה כל טוב תתקיים בכל מקרה, כל העולם מוזמן אליה, יטעם ממנה וייהנה – בין אם יתייסר בדרך ובין אם ירוץ אליה בשמחה.
איך כל האמור קשור למלחמה שאנחנו מצויים בה? יש עם אחד שהתקבץ מכל עמי בבל העתיקה ובגורלו נפלה הזכות לתת לאנושות דוגמה לאחדות מתוך רצון וריצה אחרי תכלית הבריאה. על עם ישראל להיות הראשון לחתור לנבואת השלום של ישעיהו, למלא את הארץ בדעת העליון עד שהקנאה והשנאה, ההתנגדות הקשה האגואיסטית בין איש לרעהו בתוך העמים ובין הלאומים תעבור מהעולם וישרור בו שלום אמיתי, קרבה אנושית בין כולם ובינם לבין בוראם. השלום וידיעת ה’ הם דבר אחד.
עד המלחמה, התנהלה ישראל בגישת החנות פתוחה כאילו אין בעל בית. בזזנו ורמסנו איש את רעהו בלי שמץ מחשבה ויחס למה שמצופה מאיתנו, בלי כוונה להחזיר ולשלם את המחיר. התקיימנו במרכז העולם כמו אחרוני מחרחרי הריב, ואיזו דוגמה יכולות היו האומות לקחת מאיתנו?
התהלוכות שהתנהלו בכל כיכר ורחוב במדינה הוציאו מתוכנו שנאה קשה כל כך שאם לא המחבלים הארורים שפרצו את הגדרות והתנפלו עלינו, היינו חס ושלום מגיעים להרוג זה את זה במו ידינו.
אנחנו בעלי הבחירה, ואנחנו חייבים לבחור בטוב. בואו נעזור זה לזה להכיר ולהרגיש מי אנחנו ועד כמה האגו שולט בנו כפרטים וכאומה. אין ברירה, חברים, אין ברירה. יהיה עוד סיבוב ועוד סיבוב, ולא יהיה סוף למצב עד שנתייצב כמו קיר ברזל כלפי האויבים מבחוץ, אבל כלפי פנים נהיה מחוברים כברזל נגד האגו שלנו. זאת עבודה גדולה וכולה מוטלת עלינו. כל עוד לא נבנה בינינו אחדות שתפנה מקום לכל העמים להיות בינינו ולהתקיים בשלום ובאהבה, לא נחיה טוב. חזק חזק ונתחזק.
