מציאות יד שנייה

על פי חכמת הקבלה ישנו עיקרון הקובע שאיננו יכולים לקלוט תופעה כלשהי הנמצאת מחוצה לנו כל עוד לא תימצא בתוך מוחנו צורה דומה. נגזר מכך שאנו תופסים את המציאות על ידי ‘תכנות פנימי’ שקיים בנו.

כל אחד ואחת מאיתנו מעצב ברצונו, בכל רגע מחדש, את מציאותו – מציאות של עולם מדומה.

עיקרון ה’תכנות הפנימי’ מומחש היטב בסרט “בליפּ” (What the Bleep Do We Know?) בעזרת אגדה המתארת את הגעת ספינותיו של קולומבוס לחופי אמריקה. האגדה מספרת כי האינדיאנים שעל החוף לא יכלו להבחין בספינות העומדות במים במרחק לא רב מהם. רופא האליל של השבט, שהיה בעל דמיון מפותח, הוטרד מכך שהמים זזים ללא סיבה נראית לעין.

הוא התבונן ארוכות במים בנסותו להבין מה גורם לתזוזתם, ובסופו של דבר הצליח לתאר לעצמו את צורת הגוף הגורם לתופעה זו במים ולראות את הספינות. לאחר מכן הוא החל לתאר באוזני בני השבט את אשר הוא רואה. עקב האמון שרחשו לו בני הכפר, הצליחו גם הם ליצור אט אט במוחם את צורת הספינות, עד שכולם ראו את ספינותיו של קולומבוס.

רופא האליל האינדיאני לא יכול היה להבחין תחילה בספינות מכיוון שמודל של מעין “בית גדול השט על פני המים” לא היה קיים בראשו. כדי שיוכל האדם להבחין בדבר מה, צריכה להיות בתוכו צורה פנימית שתאפשר לו לגלות את הצורה החיצונית. החוקרים שהביאו את האגדה הזו להמחשת דבריהם אמנם לא ציינו זאת, אך עלינו להניח שכדי להתחיל לראות את הספינות על רופא האליל לשמוע ממישהו על קיומן.

אנשי קולומבוס בוודאי ירדו מן הספינה אל החוף בסירות קטנות שאותן יכול היה רופא האליל לראות, וכשפגשו בו הם תיארו בפניו את צורת הספינות המצויות במרחק לא רב מן החוף. בד בבד עם תיאוריהם התאמץ רופא האליל לדמיין את הצורה שעליה הוא שומע, עד שלבסוף הצליח לראותה. לאחר מכן הלך לבני שבטו וסיפר להם כי במים יש גוף שהוא רואה והם אינם רואים. קרוב לוודאי שביקש מהם לדמיין בית גדול בן קומות אחדות השט על פני המים. וכך, אט אט, הצליחו גם הם לראות את הספינות.

במהלך התפתחותנו אנו סופגים התרשמויות רבות מן הסביבה שלנו – מהורינו, ממורינו ומן המקרים שבהם התנסינו. התרשמויות אלה מאפשרות לנו לראות את המציאות רק באופן שבו אנו “מתכנתים” את עצמנו. המציאות הנראית לעינינו אינה אלא העתקה מן התכנות הפנימי שלנו ותו לא. אין היא קיימת מחוץ לכלי התפיסה הפנימיים שלנו. הכול קיים בדמיוננו בלבד, אלא שהמחשבה שלנו מציירת את תמונת המציאות כקיימת מחוץ לנו.

דע את הקופסה
למעשה ניתן לדמות אותנו לקופסה סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים.

איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. כאמור, העיקרון העומד בבסיס תפיסת המציאות נקרא “השתוות הצורה”.

השתוות הצורה משמעותה איזון לחצים. מחוץ לקופסה שורר לחץ המעורר בחושים הללו תגובה המיועדת לאזן את הלחץ. החושים מתפקדים כחיישנים, ובכל אחד מהם מעורר הלחץ תגובה שונה בהתאם למבנה החוש. בכלי הראייה מתעוררות תגובות של אור, של חושך ושל צבעים שונים, בכלי השמיעה – צלילים, בכלי הריח – ריחות, בכלי הטעם – טעמים, ובכלי המישוש – תחושות שונות כגון קשה, רך וכיוצא באלה.

סיכום תגובות החושים עובר אל מרכז הבקרה שבמוח, ובו מושווה המידע הזה עם המידע המצוי בזיכרון, שבתוכו נאגרים הרגלים והתרשמויות קודמות. בדרך זו אנו מפענחים את אשר נכנס אלינו זה עתה ומחליטים מהי התגובה הכדאית. כך נוצרת בנו הבנה היכן אנו נמצאים ומה עלינו לעשות. בשלב הבא המידע מוקרן אל מעין ” קולנוע” המצוי בירכתי המוח, ובו מוצגת לנו תמונת העולם שכביכול נמצא לפנינו.

בתהליך זה הופך ה”לא ידוע” הסובב אותנו למשהו “ידוע” כביכול, ובתוכנו נוצרת תמונה של ה”מציאות שמחוצה לנו”. אין זו תמונת המציאות החיצונית, אלא תמונה פנימית בלבד. התמונה היא פועל יוצא של המבנה של חושינו ושל המידע הקודם שהיה במוחנו. אילו היו לנו חושים אחרים, היתה נוצרת בנו תמונה שונה לחלוטין. ייתכן שמה שנראה עתה כאור היה נראה לנו כחושך או כדבר שונה לחלוטין שאיננו מסוגלים אף לדמיין עתה.

במדע, תפיסה זו כבר מוכרת לכל, ולכן ביכולתנו להחליף כיום את פעולת החושיםבאמצעים מלאכותיים שונים כגון מכשירים אלקטרוניים. אמנם המדע עדיין אינו שולט בטכניקה הזו במלואה, אך בחלוף הזמן הוא יוכל הוא להרחיב את טווח החושים שלנו וליצור איברים מלאכותיים, ואפילו גוף שלם. עם זאת, גם אז תישאר תמונה זו כתמונה פנימית בלבד. לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים. בשילוב עם המידע המצוי בזיכרון יגרמו לו שינויים אלה לתחושה כי הוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.

מסך הקולנוע של הנשמה
מכל האמור עולה כי כל שאנו מרגישים, אנו מרגישים בתוכנו בלבד ואין לכך קשר עם המציאות הסובבת אותנו. איננו יכולים אפילו לומר אם בכלל קיימת מציאות מחוצה לנו או לא. תמונת העולם ה”חיצוני” מצויה בתוכנו פנימה, ולכן העולם הנראה עתה לעינינו מכונה בשם “העולם המדומה”.

אנו בנויים מרצון לקבל תענוגים המעורר בנו בכל רגע רצון ליהנות ממשהו מסוים, ובשילוב עם המידע המצוי בזיכרון הוא מפעיל את חושינו לכיוון זה, וכתוצאה מכך רואה מציאות מסוימת.

ברגע שייבנה בתוכנו רצון חדש, רצון להידמות לכוח העליון השולט בטבע, תהיה זאת תחילתה של מערכת הרגשה נוספת, שאינה קשורה למערכת הטבעית הנוכחית. מערכת זו נקראת בשם “נשמה”.הנשמה כוללת חושים, מוח, זיכרון ו”מסך קולנוע” חדשים. על ידי הנשמה רואה האדם את תמונת העולם החדשה – תמונת העולם הרוחני. בתמונה זו מחוברים כל בני האדם יחד, כחלקי גוף אחד, ומלאים בתענוג אין-סופי.

ישנן אפוא שתי מערכות הרגשה נפרדות העובדות באופן דומה: מערכת טבעית-גשמית ומערכת רוחנית. במערכת הטבעית מתגלה לנו התמונה מרגע לידתנו, בלא שיהיה עלינו לטרוח לעשות דבר-מה, ובכך היא נבדלת מן המערכת הרוחנית. לעומת זאת, את המערכת הרוחנית עלינו ליצור בעצמנו. מטרת הטבע היא להביא את כל אחד מאיתנו לכך.

במהלך חיינו אנו חווים אירועים שונים המעשירים את זיכרוננו ומפתחים את יכולת מוחנו לעבד דברים עדינים יותר, לקשור בין דברים שונים וכדומה. כתוצאה מכך תמונת העולם הנוצרת בתוך המערכת הטבעית נעשית ברורה יותר ויותר, וכאן נעוץ ההבדל בין האופן שבו תינוק תופס את העולם לבין אופן תפיסת האדם הבוגר.

בדומה לאופן שבו תמונת העולם הגשמי מתבהרת ומתחדדת ככל שהאדם מתבגר וצובר התרשמויות נוספות, כך גם כאן: האדם מרגיש את העולם הרוחני וצובר התרשמויות המעשירות את הזיכרון החדש ואת יכולת הניתוח של המוח החדש. כתוצאה מכך, תמונת העולם המיוצרת בתוך מערכת ההרגשה החדשה נעשית ברורה יותר ויותר.

משמעות מיתתו של גופנו הביולוגי היא הפסקת תפקודה של המערכת הטבעית. החושים מפסיקים להעביר מידע למוח והמוח מפסיק להקרין את תמונת העולם הגשמי על “מסך הקולנוע” שבתוכנו. המערכת הרוחנית אינה שייכת לרמת העולם הגשמי ולכן היא מוסיפה להתקיים גם במיתת הגוף. אם אנו מרגישים את מציאותנו במערכת הרוחנית ומזדהים איתה לפני מיתת גופנו, אנו נותרים בהרגשת המציאות הרוחנית גם לאחר מיתת גופנו, והדבר נקרא שאנו מתקיימים בנשמתנו לנצח.

תיקון האגו
אנו חיים במציאות אחת: נצחית, שלמה ומלאת תענוגים. מציאות זו קבועה וכל חלקיה מצויים במקומות קבועים, אך היא נסתרת מעינינו. אין אנו רואים אותה כפי שהיא באמת, ובמקומה אנו מרגישים את העולם הזה, המדומה. ההבדל בין תחושת המציאות האמיתית לבין תחושת העולם הזה נובע מ”קלקול” הטבוע בחמשת החושים שלנו, העובדים עתה כדי לגרום לנו סיפוק והנאה.adam

אם נחליט להשתמש בכל חושינו, בכל ליבנו ובכל מוחנו כדי לגרום הנאה לזולת, נרגיש את אותה המציאות האמיתית והשלמה, ונחיה בה. הדבר דומה למתרחש בסיפורי האגדות, כאשר תמונת העולם הרעה והמאיימת משתנה לפתע מן הקצה אל הקצה והופכת לטובה ומאירה.

הדבר המדויק שעלינו לשנות כדי להפוך את תמונת המציאות שאנו נמצאים בה לתמונת המציאות האמיתית והשלמה הוא היחס לזולת. האגו שלנו רוצה למשוך הכול לעצמו, והוא המכווץ את תמונת המציאות סביבנו. האגו אינו מאפשר למציאות האמיתית שאנו נמצאים בה להתפשט החוצה, וכאילו מושך אותה פנימה לתוך עצמו. כאשר נהפוך את טבענו מאגואיזם לאהבה כלפי הכול, ליציאה מעצמנו – המציאות תתרחב מאיתנו והלאה לכל הממדים ותתמלא באור ובשלמות.

מטרת הטבע היא להביא כל אדם ואדם ואת האנושות כולה להרגשת החיים הנצחיים והשלמים. כל שעברנו עד כה נועד לאפשר לנו להגיע אל המטרה בכוחות עצמנו. בימינו נמצאת האנושות במצב היפה והמיוחד ביותר שהיה אי פעם, ביכולתנו לממש את מטרת הטבע. כל הגלגולים הקודמים שעברה האנושות במשך אלפי שנים נועדו רק כדי להכין אותנו לרכישת תכונת הנתינה על פני תכונת הקבלה העצמית.

את המעבר הזה מחויבת האנושות לעבור בזמננו, ולכן האנושות מתחילה להכיר בחומרת מצבה ובנחיצות לשנות את העולם האגואיסטי שלנו. עוד ועוד אנשים מרגישים כי עלינו לומר למצבנו האנוש “די!”. אם נשנה את היחס שלנו לזולת ונתחיל להכיר בכך שאנו חלקים מגוף אחד, אם נרצה להגיע לאיזון עם כוח החיים והאהבה שבטבע, נצליח להינצל מסכנת ההכחדה ואף נעלה לקיום במימד חדש. הטבע עצמו יסייע לנו להסיר את הערפול האגואיסטי הרובץ על חושינו. ואז, כמו באותן האגדות, העיוורון יחלוף ואנו נביט סביב בעיניים פקוחות וגדולות ונראה עולם מושלם, נצחי, אין-סופי ומלא אור.