משבר האקלים לא מחכה לאף אחד

אז למראית עין הם צועקים ומתרגשים, אבל מאחורי הגב הם ממשיכים להעביר ביניהם מיליארדים. זו דוגמה אחת מיני רבות המשרטטת את הקווים לדמותה של האנוכיות. אם לא נוותר ולא נתחשב זה בזה ובכדור הארץ, האנוכיות תפוצץ את כולנו יחד עם הכדור ונעוף עם ההדף לכל הכיוונים. במילים אחרות: האגו הוא הסיבה למשבר.

במאבק על עתיד טוב ועל אקלים מאוזן, אנחנו צריכים להגיע לרגישות כזו שאם אדם יוצא לנשום אוויר צח, הוא לוקח לעצמו רק חצי ממה ששאף, ואת החצי השני הוא נותן למי שנמצא לידו. כך אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו, כמו בצוללת שבה כולנו תלויים זה בזה, החמצן של האחד בידיים של האחר ולהיפך. זאת המציאות, זאת האמת.

אבל האנוכיות מסתירה מאיתנו את הקשר ההדוק בינינו, את המערכת האחת שאנחנו מהווים, כך שאף אחד לא חושב על האחר ולא אכפת לו ממנו. עוד יותר גרוע – האחד חושב איך יצליח לשלוט באחר על ידי המחסור שלו באוויר. כלומר אין לנו סיכוי להתגבר על בעיות האקלים לפני שנתגבר על בעיית האנוכיות שגורמת לנו לנצל זה את זה. לכן כל המאבק הנוכחי במשבר האקלים הוא בזבוז כספים לריק.

מה לעשות? אם הייתי יכול הייתי מצמיד שומר לכל אדם, שידאג להזכיר לו שאנחנו אחד, שלא יאמין לשקרים של האנוכיות כי היא רק מאמללת אותנו, ויעודד אותו שנדאג יחד לבית המשותף שלנו. רעיון נחמד אבל היפותטי, אז כנראה שאסונות הטבע ימקדו אותנו ויעזרו לנו להבין שאנחנו חיים על כדור ארץ אחד וכך לאט לאט יובילו אותנו לצאת מכל המשברים.