ערימת זבל מצופה בשוקולד

משפחה מאושרת זה דבר שצריך לעבוד עליו. כולנו יודעים איך בתחילת הקשר הכול נראה ורוד, מלא פרחים ופרפרים,אבל בהמשך כשנכנסים לעומק החיים המשותפים, כל הדברים הקטנים והחמודים שראינו פעם בבני הזוג שלנו פתאום כבר לא כל כך חמודים.מדי פעם אנחנו מגלים עליהם כל מיני דברים חדשים, שלא בטוח שאנחנו כל כך שמחים לגלות. מה בעצם קורה פה, ואיך משמרים את הקשר הטוב לאורך שנים?

במצב האידיאלי, בין בני זוג לא אמורה להיות שום מחיצה, אנחנו לא אמורים להסתיר דברים זה מזה. אבל מפני שבינתיים אנחנו עוד לא שם ואין לנו כוח לריב על כל דבר ועניין, אז הרבה דברים אנחנו "בולעים".משלימים איתם בלית ברירה. "אין מה לעשות", אומרים אנשים, "אלה החיים. יש ילדים, בית, חובות, כל מיני דברים". אבל לפעמים בלילה, לפני השינה, מבצבצת לה מתוך הלב שאלה: ואולי אפשר אחרת? אולי יש דרך לעשות את החיים באמת טובים? לזכות לאהבה האמתית שאנחנו מרגישים שמגיעה לנו?

אהבה לא באה כך סתם, אומרים החכמים, אהבה זה משהו שבונים לאורך כל החיים. לשם כך מומלץ לבצע כל מיני תרגילים לבניית חיבור זוגי וקשר הדדי טוב. כל התרגילים צריכים להתנהל מתוך שאיפה משותפת לשמור על המשפחה, לבנות בינינו אהבה, יחס חם וטוב, תמיכה ועזרה הדדית.

אחד התרגילים המומלצים נקרא "ערימת זבל מצופה שוקולד". נתיישב יחד, ניקח משהו טעים, קפה, עוגה, אולי כוס יין. נפנה לעצמנו לפחות שעה של שקט, זמן איכות לעצמנו. בגדול אנחנו רוצים להיות כמו פסיכולוגים לעצמנו, להתבונן על עצמנו מהצד.קודם כול נדבר בכללות על טבע האדם, לא עלינו באופן אישי. נתאר זה לזה כיצד לדעתנו בנוי עולמו הפנימי של האדם, מה השאיפות שלו, ממה הוא חושש, וכן הלאה.

אחר כך נעבור אלינו עצמנו. כל אחד יתבונן על עצמו מהצד וגם על השני. ניקח אחד מאתנו וכמו נניח את הפנימיות שלו על השולחן. נתחיל לתאר בגוף שלישי את כל מה שאנו רואים בו, רצונות, תקוות, חששות, מתחים, דברים נעימים ופחות נעימים, וכן הלאה. אחרי שנסיים שנינו לתאר את הראשון, נעבור אל השני. נתאר גם אותו בגוף שלישי, בצורה אובייקטיבית ככל שאפשר, כאילו זה בכלל לא אנחנו.

כך אנחנו שמים למעשה את עצמנו על "שולחן המעבדה" ומתחילים יחד לחקור, לדון, לברר, באופן כמה שיותר ניטראלי, בלי חשבונות של עבר ועתיד וכיוצא בזה. אנחנו רוצים לזרוק אל השולחן את כל מה שלא מוצא חן בעינינו, שזה לא יישאר בתוכנו כמשהו מוסתר, ומעל הכול לבנות התקשרות חדשה. בסוף השלב הזה תיווצר על השולחן מעין ערימה של תיאורים והבחנות שמצאנו. יהיו בה דברים חיוביים אבל גם לא מעט שליליים, לא מעט "זבל".

בשלב הבא נרצה לכסות את הערימה הזו בציפוי יפה ומתוק, בשוקולד, בגלידה, בפרחים כביכול. אנחנו לא רוצים להמשיך להסתכל אחד על השני "דרך" ערימת הזבל הגדולה הזאת. אנחנו רוצים להתעלות מעליה, לאהוב את האחר כמו שהוא נראה בעיניים שנקיות מהביקורת שלנו. איך נעשה זאת? כל אחד מאתנו ייזכר ברגע הקסום ביותר שהיה לו עם בן או בת הזוג במהלך התקופה שעברנו יחד. אולי זה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה להתחתן, אולי מעמד מרגש אחר. זה צריך להיות רגע שבו בני הזוג נראו לנו הכי מושלמים שיש. אחרי שנאתר את הרגע האחד הזה, ניכנס לתוכו. נחיה אותו. אין חוץ ממנו כלום. ומתוך התחושה הזו, נתחיל עתה לתאר לבני הזוג שלנו עד כמה הם מושלמים. עד כמה אנו אוהבים אותם, ולמה. כמה הם חשובים בעינינו, אילו תכונות נפלאות ומיוחדות יש להם. נעשה זאת במלוא הרצינות, בלי לדבר שטויות, אלא מתוך השתדלות הדדית לגלות את הדברים העמוקים והמשובחים ביותר שטמונים בבני הזוג שלנו.

אחרי שתיארנו זה לזה עד כמה אנו אוהבים, נעבור לשלב האחרון, שלב המעשה.תפקיד המעשים הוא לחזק את הכוונות היפות שאליהן הגענו.כל אחד יפרט בפני האחר את כל מה שהוא היה משתוקק לקבל ממנו. אפשר לדבר על כל דבר ועניין, מדברים כלליים ועד לדברים האינטימיים ביותר. מה שהכי חשוב בשלב הזה: בזמן שהאחר מדבר, עלינו להשתדל להרגיש את רצונותיו, לקלוט אותם לתוך לבנו. לא להיות עסוקים בתגובות שלנו לדבריו, אלא רק במאמץ להרגיש אותו. אחרי שהוא מסיים לדבר, נעשה אנחנו את אותו הדבר כלפיו. כךאנחנו נכללים זה בזה, מתחילים להרגיש מחוברים זה לזה באהבה, ב"זיווג פנימי" שהופך אותנו להיות כמו אחד.

על התרגיל הזה נחזור מעת לעת. בכל פעם תתגלה ערימת זבל מסוימת ואנו נכסה אותה יחד בציפוי מתוק. בהדרגה נתחיל לקלוט שהעיקר הוא לא להציב דרישות, אלא ללמוד לצאת מתוך עצמנו ולהרגיש את האחרים. כשחושבים על זה לעומק מבינים שבעיות ביחסים זה דבר שפוקד אותנו לא רק בבית, אלא בעצם בכל מקום. במקום העבודה, בעסקים, עם שכנים ומכרים, שלא לדבר על החברה המפולגת שבה אנו חיים או על יחסים בינלאומיים. בימינו כולם קשורים לכולם ומשפיעים על כולם, ולכן הכול נופל או קם על יחסים.

בעידן האגו הגדול, כשכל אחד מאבד את הסבלנות מהר מאוד, מסתבר שדווקא הזוגיות יכולה לשמש אותנו כמעבדה ביתית לפיתוח היכולת ליצור חיבור ויחסים טובים. זהו המפתח לכל הצלחה בחיים, מפני שזהו גם הכיוון שאליו מובילה אותנו האבולוציה שלנו כיצורים תבוניים. כך נתעלה מעל המציאות הקטנה והאנוכית שכל הזמן מתמלאת בבעיות ומכאובים, אל מציאות שבה כל הזמן גדלים ומתפתחים דרך אהבה לזולת ורכישת רצונות חדשים.

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 34 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".