"הא לחמא עניא...",
הקריאה המסורתית של
ההגדה הדהדה בביתו של דניאל. ליל הסדר התנהל כמדי שנה. המשפחה המורחבת מסביב לשולחן, אותן שאלות, אותן תשובות, אותם סיפורים. דניאל, בן 35, מהנדס תוכנה, מצא עצמו נאבק לשמור על ריכוז. דווקא השנה מאתגרת כזו, הרגיש שהוא מחפש משמעות עמוקה יותר מאשר הטקס המוכר.
"למה אנחנו בעצם חוגגים את זה, ומה זה באמת אומר על החיים שלנו היום?", שאל את עצמו בשקט, מסתכל סביב על המשפחה העסוקה. אף אחד לא שמע. חום החדר והיין טשטשו אותו וראשו נשמט קלות, הוא לא הבין שהוא ישן. הסביבה הייתה עדיין שולחן הפסח בליל הסדר, אבל משהו השתנה. במקום האור החמים של ביתו, ירח מלא האיר את החדר. השולחן היה ריק, ורק נר בודד דלק במרכזו. ליד הנר ישב איש זקן בעל זקן לבן ארוך, עיניו חודרות וחכמות.
"שלום, דניאל", אמר הזקן בקול צלול
שלא התאים לגילו המופלג, "חיכיתי לך".
"מי אתה?", שאל דניאל בתימהון, "ואיפה המשפחה שלי?"
"שמי אינו חשוב", השיב הזקן, "אני כאן כדי להראות לך את מה שביקשת להבין, את המשמעות האמיתית של פסח. מוכן למסע?".
דניאל הנהן בהיסוס, והאיש קם ממקומו. "בוא אחריי", אמר והחל להתקדם לעבר הדלת. כשפתח אותה, התגלה נוף מדברי אינסופי תחת שמיים זרועי כוכבים.
"ברוך הבא למצרים", אמר הזקן, "אבל לא למצרים שבספרי ההיסטוריה. זוהי מצרים שבתוך כל אחד מאיתנו".
רגליהם שקעו בחול הרך כשהלכו יחד בנוף המדברי. לתדהמתו של דניאל, הם לא היו לבד. סביבם היו אלפי אנשים, רובם מודרניים בלבושם, נושאים מכשירים אלקטרוניים, תיקים, מסמכים, ממהרים לכל עבר. "מי הם?", שאל דניאל.
"הם אנחנו", השיב הזקן, "כולם עובדים בפרך, ממש כמו אבותינו במצרים. אבל הפרעה ששולט בהם שונה".
דניאל הסתכל מקרוב וראה שכל האנשים נראו מוטרדים, מתוחים, כמעט אוטומטיים בתנועותיהם.
"המילה "מצרים" בעברית מגיעה מהמילה "מֵצַר", מקום צר", הסביר הזקן, "זהו המקום הצר של התודעה שלנו, כשאנחנו חיים מתוך האגו שלנו בלבד, בלי לראות את התמונה הרחבה יותר, ובלי היכולת לצאת מעצמנו". "ומיהו פרעה?", שאל דניאל, כשפתאום הופיע לפניהם ארמון מפואר, זוהר באור ירקרק מוזר.
הזקן הצביע לעבר הארמון, "בוא ניכנס פנימה ותראה בעצמך".
הם עברו בשערים המפוארים,
ובמרכז אולם ענק, על כס מוזהב,
ישב... דניאל עצמו. אבל זו הייתה
גרסה שונה ממנו. עיניו קרות,
שפתיו עקומות מחיוך יהיר.
"זהו פרעה", אמר הזקן, "האגו שלך.
הוא זה שדורש עוד ועוד, שמפחד
כל הזמן שלא יהיה מספיק,
שמרגיש תחרות עם כולם,
הוא השליט האמיתי של המצרים
הפנימית שלך".
דניאל הביט בדמותו בתדהמה, "
אבל אני לא כזה", מחה.
"כולנו כאלה במידה
מסוימת", השיב הזקן ברכות, "העבדות האמיתית של ימינו
היא העבדות לאגו. אנחנו הופכים לעבדים של
הרצונות האגואיסטיים להתמקדות בעצמנו בלבד".
שלנו