רבי מנחם מנדל מקוצק

"היכן מצוי אלקים? – במקום שנותנים לו להיכנס" (ר’ מנחם מנדל מקוצק).

בשרשרת המקובלים המפארת את ההיסטוריה שלנו ניצבת בגאון דמותה הייחודית של חבורת המקובלים מקוצק בראשותו של רבי מנחם מנדל (1787-1859). דומה כי חבורה זו שחייתה במאה ה-19 בפולין מסמלת יותר מכל את העדפת הפנימיות על החיצוניות.

כשהדור כולו היטלטל בין העולם היהודי הישן והמסורתי לבין עידן ההשכלה, התרבות והמדע שעמדו בפתח, עמדה חבורה זו מנגד. היא חתרה בדרך בלתי מתפשרת למימוש מטרת הבריאה – התרוממות מעל טבע האדם האגואיסטי אל אהבת הזולת.

"בשביל מה אני חי?", הייתה השאלה שהובילה את הילד מנחם לפקוח את עיניו הגדולות ולחפש משמעות לחייו. הוא נולד בגוריי, עיירה קטנה בפולין, למשפחת מורגנשטרן. כבר בצעירותו, תוך כדי עיון בסוגיות התלמוד, הוא לא הסתפק ברובד החיצון של סיפורי התורה וביקש לחדור אל פנימיותה, אל סודות הקבלה.

כאשר לקח המורה את תלמידיו הצעירים לטייל בשדות הירוקים בגוריי, נהג מנחם להישאר שם לבדו ולטפס על הגבעות. במבט מלמעלה הוא סקר את שגרת החיים ולִבו ביקש לפרוץ אל מעבר לגבולות העולם הזה.

"בהשכמת הבוקר אתה אומר: ‘מודה אני לפניך’. אך כלום חשבת אי פעם: מי הוא ה’אני’ ומי הוא ‘לפניך’?", אמר ר’ מנחם מנדל. כמו כל המקובלים שקדמו לו, גם הוא חש כבר מילדות, שהיהדות אינה מסתכמת במעשים חיצוניים ושסוגיות כמו "שניים אוחזים בטלית" אינן עוסקות בחוק ומשפט כפי שנראה מבחוץ.

שאלת הקיום פתחה בפניו את המשמעות הפנימית של התורה, את חכמת הקבלה, המסבירה את ההתפתחות הרוחנית שאותה צריך כל אדם לעבור במהלך חייו בעולם הזה. בתוך לִבו חי העיקרון הקבלי האומר שכל יעודה של התורה הוא להתוות לאדם את הדרך להתעלות מעל האגו, ולהביאו לחיבור עם הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה.

פעם אחת, במהלך אחד השיעורים, קטע מנחם הילד את דברי המורה, וכמו משום מקום שאל לפתע: "כאשר שהו אבותינו במדבר ואכלו מָן מהשמים בשווה, כיצד התקיימה אז מצוות צדקה?". כשהביטו בו המורה ויתר התלמידים בפליאה, השיב להם מנחם מנדל: "אבותינו עשו צדקה בדעת. מי שדעתו הייתה רחבה, עשה צדקה עם מי שדעתו הייתה פחותה".

ר’ מנחם מנדל מאס בשטחיות ובחיצוניות. הוא ידע שכדי לגלות את משמעותם האמיתית של החיים עליו לתור אחר מורה מקובל שידריך אותו. דרכו החלה אצל "החוזה מלובלין", רבי יעקב יצחק הורוביץ.

כששמע אביו של ר’ מנחם מנדל שבנו לומד אצל "החוזה", הוא התרגז מאוד וציווה עליו לעזוב אותו. אך ר’ מנחם מנדל בשלו: "כתוב בתורה: ‘זה אלי ואנווהו – אלוקי אבי וארוממנהו’", אמר לאביו, והכוונה היא שקודם כל חייב האדם לומר "זה אלי", כלומר לגלות את הבורא בעצמו, ורק לאחר מכן יוכל לרומם את אלוקי אביו.

לא עבר זמן רב עד שר’ מנחם מנדל הרגיש שהחצר החסידית בלובלין אינה המקום המתאים לאש שבערה בעצמותיו. בצוותא עם בחורים נוספים שחשו כמוהו, ובהנהגתו של "היהודי הקדוש", רבי יעקב יצחק רבינוביץ’, הם פרשו מלובלין ועברו לפשיסחה. לאחר פטירתו של היהודי הקדוש, המשיך ר’ מנחם מנדל ללמוד 13 שנים נוספות אצל ממשיך דרכו, רבי שמחה בונים, שקבע נחרצות: "מקודם היה די בתורה הנגלית, אבל עתה בעקבתא דמשיחא, צריך להיות גם תורת הנסתר" (תורת שמחה, עמ’ נ"ז).

כשנפטר ר’ בונים, התאספה חבורה סביב ר’ מנחם מנדל, שהיה אז כבן ארבעים. מילותיו של ר’ מנחם מנדל: "לה’ לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. אין אדם בחוץ צריך לדעת מה קורא הלב פנימה", כבשו אותם, והם צעדו אחריו. תחילה, קבעה החבורה את מושבה בטומאשוב ולאחר כשנתיים נדדה לקוצק, עיירה קטנה הסמוכה לוורשה.

חבורת המקובלים השתדלה לחיות את העיקרון הרוחני "ואהבת לרעך כמוך" ולממש אותו בפועל. אמירתם, "עובד עצמו – חוטא בעבודה זרה", מעידה על שאיפתם להתעלות מעל האגו המפריד בין בני האדם.

החיים בקוצק היו חיים שיתופיים וקופה אחת הייתה לכולם. הבדלי המעמדות ותוארי הכבוד נשארו מאחור וכולם חיו בפשטות ובצניעות. החיצוניות לא הטרידה אותם כלל כפי שלימד אותם ר’ מנחם מנדל: "יהודי טוב הוא יהודי שנשמתו משי וגופו לבוש בלואות. הוא כלי יקר ומראהו ככלי חרס, רוחו מרחפת בעולמות עליונים ונפשו נתונה לעפר". את הכול עשו בעצמם, בצוותא, ובמו ידיהם אף בנו את בית המדרש שלהם. הם עבדו יחד, סעדו יחד ולמדו יחד. הכול ביחד, "כאיש אחד בלב אחד", באהבה ובידידות.

שמעה של החבורה נודע למרחוק ומכל קצות הארץ עשו דרכם לקוצק אנשים רבים שביקשו לגלות את סוד החיים, ולשם כך, הם היו מוכנים לוותר על הקניינים הגשמיים שהותירו מאחור. חזונם היה ברור, לתקן את העולם על ידי תיקון האדם, כלומר על ידי בניית חברה המושתתת על אהבת הזולת. כל אחד מהם היה מוכן להקריב את עצמו למען השגת המטרה הרוחנית המשותפת.

בקוצק החשיבו את האיכות ולא את הכמות. בקוצק מאסו בבינוניות ובחיצוניות. "המתפלל היום רק משום שהתפלל אתמול, רשע טוב הימנו", "אם אין טלית, מתעטפים בארבע כנפות הארץ ומתפללים", "דוד המלך ישב שבעים שנה והיה ממעט חלבו ודמו בחיבור ספר התהלים, ואילו אנו עוברים על כל ספר התהלים בחטף, בשעה אחת בלבד" – כל אלה היו מעט מן הדברים שנהגו לומר שם.

ר’ מנחם מנדל הדגיש בפני תלמידיו שמטרת לימוד התורה היא רק לתקן את הלב ולהחדיר בו את אהבת הזולת במקום האהבה העצמית הטבועה בו מלידה.

ר’ מנחם מנדל לא חפץ בחסידים רבים שיתגודדו סביבו, חלומו היה לקבץ שלוש מאות תלמידים שכל אחד מהם יהיה מוכן להקדיש את חייו להתעלות הרוחנית, ומהם תיבנה האנושות החדשה. אמרתו הידועה חלחלה אל פנימיות נשמותיהן של בני החבורה: "משיח יושב בשער ירושלים ומחכה שיהיו בני האדם ראויים לגאולה. הוא אסור באזיקים ואנשים שלמים הוא צריך, שיתירוהו מכבליו. די לו מחסידים, די לו ברוחב, עכשיו הוא דורש בעומק באנשי אמת".

אך אנשי אמת מועטים המה. עם השנים, חלק מהאנשים נחלשו ונסוגו אחור אל חיק העולם הגשמי. הם הפסיקו לדרוש מרבי מנחם מנדל שיוביל אותם לרוחניות, והחלו לבקש ממנו ברכות ועצות להצלחה בחייהם הגשמיים. אבל ר’ מנחם מנדל לא יכול היה לסבול זאת. הבורא הרי אינו מזמן לאדם צרות כדי שהצדיק יציל אותו מהן, אלא כדי שיתעלה על ידן בעצמו. "האנוכיות שבאדם, היא המבדילה וחוצצת בין האדם ובין אלוקיו", חזר והסביר ר’ מנחם מנדל. המטרה של כל האירועים בחיינו היא להביאנו להבנה שהאגו הוא מקור כל הצרות והסבל בעולם, ולגרום לנו לעלות מעליו, רק לכך עלינו לכוון את תפילותינו. אולם האגו שהתגבר סתם את אוזניהם של האנשים ואת ליבם, והם לא היו מסוגלים עוד לשמוע.

הניתוק הפנימי שהתרחש ביניהם הביא בסופו של דבר גם לניתוק חיצוני. כשראה ר’ מנחם מנדל שהאנשים סטו מדרך הקבלה, החל להתרחק מהם עד שנסגר בחדרו לחלוטין. סיעה גדולה של חסידים עזבו מייד, אחרים עזבו בחלוף הזמן, ורק חבורה מצומצמת של כמה עשרות תלמידים נותרו דבוקים ברבם. הם זכרו את דבריו שהדהדו בעמקי ליבם: "הלב יישבר, הכתפיים יתרסקו, שמים וארץ יימעכו – והאדם משלו לא יסור!".

חבורת המקובלים של קוצק הייתה מיוחדת מאין כמותה. היא הקימה מודל של החברה העתידית המתוקנת שבה קשרים של שיתוף, אחווה, הדדיות ואהבה ישררו בקרב כל בני האדם באשר הם.

מאז ועד היום עשה העולם כמה צעדים משמעותיים קדימה, וההבנה כי האגואיזם מוביל אותנו למבוי סתום כבר די ברורה לכל. לכן, בשנות החמישים של המאה העשרים המשיך הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", את חזונם של מקובלי קוצק ושל מקובלי כל הדורות, ולקח אותו צעד נוסף קדימה.

הוא כתב את "כתבי הדור האחרון" המתארים לפרטי פרטים כיצד ייכנס העולם כולו למסגרת החברה העתידית ויחווה את אותה שלמות ונצחיות שמרגישים המקובלים.