בזמנים קשים כאלה רובנו נשאבים בהכרח אל ערוצי החדשות, והחדשות כואבות. החטופים מוזכרים שוב ושוב, נוספים עליהם מדי יום גם הנרצחים מאותה שבת שחורה, וכעת גם מביטות עיניהם היפות של החיילים שלנו שנפלו בקרבות. זהו צער כבד שעלינו לצרף אליו בירור למה הוא הגיע לעם שלנו. כך לא יחלוף הצער ויישכח אלא יונצח בהבנת הלב, יכוון לחשבון נפש. איפה היינו כחברה באותה שבת שהבורא נתן לאסון כזה להתרחש ואיפה אנחנו היום?
בשבת שהייתה אמורה להיות שמחת תורה, חגיגה של אחדות בינינו לכוח העליון, עמדנו ברגעים שוברי שיאים של מלחמה פנימית, יצאנו להפגנות, צרחנו ברחובות בשנאה יוקדת. היינו במצב חברתי רקוב וכל אחד האשים את האחר. האם אנחנו במצב אחר היום?
אנשים רבים ומודאגים מרגישים שתקופה ארוכה לפני השבת השחורה איבדנו את הרצון לחיות, להתקיים כעם. כמו אדם שלא רוצה לחיות ומפסיק להילחם על חייו, כך הפסקנו להילחם על עצמנו כאומה. המאסנו והשנאנו את עצמנו זה על זה.
אנחנו צריכים לעשות חשבון, לא לחכות שהכאב יתעמעם. לשאול למה הגענו למצב המנוון הזה, ואיזו דמות עלינו להיות כאומה, לאיזה תיקון עלינו להגיע כדי לא לדעת צער?
הבורא הוא כוח עליון של אחדות, הוא טוב ומיטיב, והוא דורש מאיתנו להיות כמוהו, באחדות וביחס טוב זה לזה. לו היו שואלים אותנו האם מתחשק לנו להיות מאוחדים היינו רוצים להצביע נגד, אבל כשם שלא שואלים אדם אם הוא רוצה להיוולד, כך לא שאלו אותנו אם רצוננו להיוולד כאומה שתהיה “אור לגויים”, דוגמה של אחדות לעולם.
מדינת ישראל משופעת בחומר, כלום לא חסר, יש מהכול די והותר. אבל אין שמחה בלב ממילוי התפקיד שניתן לנו, מהזכות ללכת ולממש את תכלית חיינו הרוחנית. אנחנו כל הזמן מקטרים ומקטרגים מבפנים, אף פעם לא מרוצים. זה יצר הרע שמריץ אותנו סחור סחור למלא את עצמנו בעוד תענוג, מצר את הלב, מרעיל באיבה ומשכיח את כל הטוב שיש באחינו.
אפשר להתמודד עם הצרה הזו רק בעזרה מלמעלה. אנחנו חלשים בפני היצר הזה, האגו על כל אופניו, ורק הבורא יכול לעזור לנו להפוך כיוון ולהתחיל לחתור לחיבוק פנימי, לקרבה זה אל זה, לדאגה זה לזה. צריך רק לבקש, בצער וברצון גדול.
