במצב הזה יש לכרות ברית. כשיש אהבה שנובעת ממעיין רגש אינסטינקטיבי, כמו עכשיו לאור המצב, אז דווקא צריך להסתכל קדימה באופן מפוכח ומודע, להבין מתוך שכל ישר ומאורעות היסטוריים דומים, שכל החום שיש בינינו יקפא בהכרח כאשר שטף הזוועות יתחיל להתמזג בים של שגרה.
בברית הזאת תלויים ההווה שלנו וכל העתיד. בהבטחה שאת מה שיש בינינו כרגע באופן בלתי אמצעי ישר מהלב, נמשיך באופן הכרתי אחר כך, מעל לכל טינה ואיבה והאשמה רגילה – שתעלה מתוך אותו לב עצמו. החכם רואה את הנולד.
אין דעות עכשיו. הלב היוצא לעזור ולעודד, הכעס על האכזריות, סיפורי הגבורה, הצער והדמעות, ממיסים את הקרח ומרככים את הלב.
“כריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו… כמו שהייתה בעת התייסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו ועל ידי זה יתוקן הכול”, כתב המקובל ברוך שלום הלוי אשלג.
התייסדות החברה העברית הייתה בבבל סביב אברהם אבינו, בתקופה שיצרים חדשים הופיעו באנושות, תאוות מוגברות שגרמו לריחוק בין אנשים. כל אחד נתפס בעיני האחר כמאיים על מילוי מאווייו. אויב בפוטנציה. אברהם לא נשטף בזרם, הוא עצר ושאל מה קורה ולמה. מתוך כך הרים עיניים לתהות מה מסובב ומנהל את העולם, ותפס שזה כוח הופכי ליצרים שמופיעים בו וסביבו. כוח נתינה, מקור השפעה נצחי. צריך להידמות לו באופן מודע, כך ידע, כנגד היצר הטבעי שילך ויגדל. זאת המשימה האנושית.
מי שהזדהה עם אברהם, שהלך וסיפר את מה שגילה, הצטרף אליו ונוצרה קבוצה – חברה שהתלכדה סביב רעיון רוחני להידמות לכוח העליון. מכאן נחקק חוק יסוד העם “ואהבת לרעך כמוך”. בדרך שבה הבורא אוהב אותך, תאהב את חברך. לא פחות.
אותה קבוצה הוכרזה כאומה תחת הנהגת משה רבנו. סביב הר סיני כרתנו ברית עולם של ערבות הדדית, שמאז נחלצת ונלחצת מאיתנו בעת צרה לישראל. כמו היום.
מאז מעמד הר סיני ידענו עליות תלולות וירידות חדות, חיבה מלאת רכות ושנאה קשה כמוות. בכל אותם אירועים חזר העם בעור שיניו אל הברית, שהרימה אותו מבור עמוק למדרגה יותר גבוהה של אחדות. בימי בית שני גבהה כל כך השנאה בינינו שנשברנו. הברית הופרה ומאז לא חזרה, עד היום אנחנו אחים לעת צרה. זרים ומנוכרים בשגרה.
“אם ה’ לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו”, כתב דוד המלך. כל תקוותינו בכוח העליון המאחד בחוגו את כל הניגודים לשלמות. אם הוא לא יהיה בסוד בניין החברה הישראלית, נהיה רק אוסף של נימוסים ומוסר, תולדה של יצר אנושי שמנסה להסוות את טבעו ולא עומד בפרץ של עצמו. תקוותנו שלא יעזוב אותנו, שילווה אותנו עד גמר החיבור האמיתי בינינו כולם, ובינינו לבינו.
ההבטחה שלנו להיות באחדות מעתה והלאה, בתפילה לכוח עליון שיממש את הברית, היא התרומה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת, לחיילים, למשפחות האבלים, לכלל ישראל. זאת תרומה רוחנית.
אנו מחבקים את עם ישראל בשעה קשה זו. שולחים תנחומים למשפחות ההרוגים. מתפללים לשלום השבויים והחטופים. מוסרים החלמה מהירה לפצועים, ומחזקים את החיילים וכל אנשי הביטחון. אנחנו ממליצים לכולם לקרוא במקורות של גדולי ישראל, בהם נמצאים הכוונה, העידוד, והכוח לשמור על האחדות בינינו.
