מאז גילוי חכמת הקבלה על ידי אברהם אבינו ועד לחורבן בית המקדש, עם ישראל קיים את מצוות אהבת הזולת, הכוללת בתוכה תרי"ג (613) מצוות – אלה תיקונים של היחסים ה"מקולקלים" בינינו. עם זאת, בהעתקה ובהתאמה מושלמת לתיקונים הללו, העם ביצע גם פעולות מעשיות הנובעות מאותן תרי"ג מצוות. כתוצאה מחורבן בית המקדש "נפל" העם מאהבת אחים לשנאת חינם, זנח את תיקון הלב ונותר ממוקד רק בקיום מעשי של תרי"ג המנהגים. "ועתה שים לבך ודע, כי כל המצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתיקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכול הם כדי לתקן הלב" (רבי אברהם אבן עזרא, "יסוד מורא", דף ח', ע"ב). וגם אמרו חז"ל: "לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהם את ישראל", ומבאר "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג במאמר "מתן תורה": "עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, כלומר, המצווה האחת של 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא המטרה הסופית בתורה"
החל מתקופתו של האר"י הקדוש במאה ה-16 ואילך, קבעו המקובלים כי הדור ראוי לשוב ללמוד את חכמת הקבלה ולשקם את היחסים בין אדם לזולתו. כלומר, לעסוק בתיקון "יצר הרע" - אותם 613 רצונות "מקולקלים", בעזרת "התורה", המאור המחזיר למוטב. התורה ניתנה לנו רק לשם בניית קשרים של אהבה מוחלטת, אחרת אין לנו שום שייכות אל הכוח העליון. מאז המאה ה-16 הוסרו המגבלות על לימוד חכמת הקבלה, עקב התפתחות האנושות, וכיום החכמה זמינה לכל אדם באשר הוא: חילוני, דתי, יהודי ושאינו יהודי. "מה שנגזר למעלה, שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן קצוב, עד שתושלם שנת 1490. ומשם ואילך ייקרא דור אחרון, והותרה הגזרה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת 1540, מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים" (רבי אברהם אזולאי, הקדמת ספר "אור החמה", פ"א)