מלביני השבת השחורה

הכחשת השואה צברה תאוצה עם השנים. העדים לזוועה החולה הזדקנו והחלו ללכת מאיתנו. הכחשת מתקפת הטרור המחליאה והמדממת של טבח השבעה באוקטובר החלה לצבור תאוצה טרם הספקנו לעכל אותה ואת משמעותה.

בערבוב מבחיל של שקרים ושמועות מזויפות טוענים המכחישים שמספר הקורבנות קטן בהרבה מזה שנאמר, שחמאס לא התכוון לרצוח אזרחים, ושאונס, עריפת ראשים וסטיות אחרות כלל לא קרו, תוך שהם מתעלמים לגמרי משטף אדיר של מידע, עדויות טריות ועובדות מוצקות.

אפשר לומר שכמו אהבתה של אם לילדיה הסוררים, המסתירה מעיניה את פשעיהם החמורים, כך האימא שנקראת אנטישמיות פשוט לא רוצה לראות את החורים בסיפורי השקרים של בניה הרצחניים.
מה לעשות. ודאי שצריך לנסות להילחם בשקרים, להוכיח לעולם את האמת הקשה. אבל האם זה יעזור, וכמה? זאת שאלה. כרגיל העולם יעדיף לא להאמין בכלל, או לפחות להוריד למינימום את עוצמת הפשע. לא סביר שנשכנע אותם.

אבל את עצמנו אנחנו חייבים לשכנע. חייבים לצייר לפנינו את מהלך אירועי ההיסטוריה, לדבוק רק בעובדות, ולהאמין בלי סייג בתמונה הבהירה שתעלה לפנינו: לנו, יש פתרון אחד בלבד, והוא עונה על כל בעיה, והוא מוציא מכל צרה ומרפא כל מכה. זהו החיבור בינינו עם ישראל. בו אנחנו לא צריכים לנסות לשכנע אף אחד אחר, כי אותו רק אנחנו מכחישים, כבר הרבה הרבה שנים.

משימת החיבור בינינו הוטלה עלינו על ידי הבורא, כדי שנתעלה מתכונת הפירוד ששולטת בנבראים ונהפוך לאומה שהיא צינור בין כוח אחדותו לעולם. הפירוד ששולט בנו היום והכחשת המשימה שהוטלה עלינו הם הכוח המניע את האויבים להתנפל עלינו. הם שואפים להחליף אותנו, למלא את הריק שהשארנו ולהיות במקומנו, האומה של אלוהים.

אבל זה ייגמר. הם יחזרו בהם ברגע שנוכיח לעצמנו שהחיבור בינינו הוא בנפשנו ואז נלך ונתקרב זה לזה, וככל שנתקרב, תרחק מהם השנאה הרצחנית והם יתקרבו לא כדי להתנפל עלינו, אלא כדי ללמוד להתחבר.