"הא לחמא עניא...",
הקריאה המסורתית של
ההגדה הדהדה בביתו של דניאל. ליל הסדר התנהל כמדי שנה. המשפחה המורחבת מסביב לשולחן, אותן שאלות, אותן תשובות, אותם סיפורים. דניאל, בן 35, מהנדס תוכנה, מצא עצמו נאבק לשמור על ריכוז. דווקא השנה מאתגרת כזו, הרגיש שהוא מחפש משמעות עמוקה יותר מאשר הטקס המוכר. "למה אנחנו בעצם חוגגים את זה, ומה זה באמת אומר על החיים שלנו היום?", שאל את עצמו בשקט, מסתכל סביב על המשפחה העסוקה. אף אחד לא שמע. חום החדר והיין טשטשו אותו וראשו נשמט קלות, הוא לא הבין שהוא ישן. הסביבה הייתה עדיין שולחן הפסח בליל הסדר, אבל משהו השתנה. במקום האור החמים של ביתו, ירח מלא האיר את החדר. השולחן היה ריק, ורק נר בודד דלק במרכזו. ליד הנר ישב איש זקן בעל זקן לבן ארוך, עיניו חודרות וחכמות.
"שלום, דניאל", אמר הזקן בקול צלול
שלא התאים לגילו המופלג, "חיכיתי לך".
"מי אתה?", שאל דניאל בתימהון, "ואיפה המשפחה שלי?"
"שמי אינו חשוב", השיב הזקן, "אני כאן כדי להראות לך את מה שביקשת להבין, את המשמעות האמיתית של פסח. מוכן למסע?".
דניאל הנהן בהיסוס, והאיש קם ממקומו. "בוא אחריי", אמר והחל להתקדם לעבר הדלת. כשפתח אותה, התגלה נוף מדברי אינסופי תחת שמיים זרועי כוכבים.
"ברוך הבא למצרים", אמר הזקן, "אבל לא למצרים שבספרי ההיסטוריה. זוהי מצרים שבתוך כל אחד מאיתנו".
רגליהם שקעו בחול הרך כשהלכו יחד בנוף המדברי. לתדהמתו של דניאל, הם לא היו לבד. סביבם היו אלפי אנשים, רובם מודרניים בלבושם, נושאים מכשירים אלקטרוניים, תיקים, מסמכים, ממהרים לכל עבר. "מי הם?", שאל דניאל.
"הם אנחנו", השיב הזקן, "כולם עובדים בפרך, ממש כמו אבותינו במצרים. אבל הפרעה ששולט בהם שונה".
דניאל הסתכל מקרוב וראה שכל האנשים נראו מוטרדים, מתוחים, כמעט אוטומטיים בתנועותיהם.
"המילה "מצרים" בעברית מגיעה מהמילה "מֵצַר", מקום צר", הסביר הזקן, "זהו המקום הצר של התודעה שלנו, כשאנחנו חיים מתוך האגו שלנו בלבד, בלי לראות את התמונה הרחבה יותר, ובלי היכולת לצאת מעצמנו". "ומיהו פרעה?", שאל דניאל, כשפתאום הופיע לפניהם ארמון מפואר, זוהר באור ירקרק מוזר.
הזקן הצביע לעבר הארמון, "בוא ניכנס פנימה ותראה בעצמך".
הם עברו בשערים המפוארים, ובמרכז אולם ענק, על כס מוזהב, ישב... דניאל עצמו. אבל זו הייתה גרסה שונה ממנו. עיניו קרות, שפתיו עקומות מחיוך יהיר. "זהו פרעה", אמר הזקן, "האגו שלך. הוא זה שדורש עוד ועוד, שמפחד כל הזמן שלא יהיה מספיק, שמרגיש תחרות עם כולם, הוא השליט האמיתי של המצרים הפנימית שלך".
דניאל הביט בדמותו בתדהמה, "
אבל אני לא כזה", מחה.
"כולנו כאלה במידה
מסוימת", אנחנו הופכים לעבדים של
הרצונות האגואיסטיים השיב הזקן ברכות, "העבדות האמיתית של ימינו היא העבדות לאגו. להתמקדות בעצמנו בלבד".
הארבעה בנים מההגדה. "הארבעה האלה", הסביר הזקן, "הם הנוף השתנה, ועכשיו הם ישבו על גדת נהר רחב. ארבעה אנשים ישבו במעגל קטן לידם, מתווכחים ביניהם. אבל הם לא באמת ארבעה אנשים נפרדים, הם ארבעה קולות שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו".
דניאל התקרב להקשיב.
הראשון, איש צעיר בחליפה אלגנטית ומשקפיים, דיבר בטון אנליטי, "אני רוצה להבין את המערכת, את החוקיות של היקום, איך הכול עובד יחד".
"זהו הבן החכם שבך", לחש הזקן, "הרצון להבין את משמעות החיים, להתחבר לחוקיות של העולם". השני הוא נער עם עיניים כועסות שצעק, "כל זה שטויות! מערכות, חוקים, משמעות, המציאו את זה כדי לשלוט בנו!".
"הרשע", הסביר הזקן, "אינו באמת רשע. הוא הקול הציני והספקן שלנו, שמפחד להאמין במשהו גדול יותר. הוא מנתק את עצמו כי הוא פוחד להתאכזב". האיש השלישי, בלבוש פשוט, הסתכל מסביב בהשתאות, "וואו, איזה יופי של שקיעה! איזה פלא זה שאנחנו יושבים כאן עכשיו בזה הרגע!". "התם", חייך הזקן, "זו היכולת שלנו להתפעל, לחיות את הרגע, להיות פתוחים לקבל". "וזה שאינו יודע לשאול", אמר הזקן,
"זהו החלק בנו שעדיין לא התעורר,
שלא יודע אפילו מאיפה להתחיל".
והרביעי ישב בשקט, מביט בנהר, לא
אומר דבר.
שאל דניאל. "כולם אני?", "כן", השיב הזקן, "ובכל רגע נתון, אחד מהקולות האלה חזק יותר. החכמה היא לא להתעלם מאף אחד מהם, אלא להקשיב לכולם ולמצוא את האיזון".
רעם אדיר הרעיד את האדמה, וגשם החל לרדת. אבל זה לא היה גשם רגיל, טיפות אדומות כדם נפלו מהשמיים ואחריהן באו צפרדעים, כינים, ערוב, דבר... כל עשר המכות התרחשו בזו אחר זו לנגד עיניו המשתאות של דניאל.
פתאום השמיים החשיכו. הוא הרים את ידיו להגן על עצמו, אבל הזקן תפס בזרועו, "אל תפחד, הן לא יפגעו בך. המכות הללו הן לא עונש, אלא תהליך של התעוררות".
"התעוררות?", הופתע דניאל.
"כל מכה היא שלב בשבירת האגו, שלב בהתפתחות הרוחנית שלנו. כל מכה מחלישה את הפרעה שבנו שמתנגד ומפחד לצאת לחירות האמיתית".
"ראה, הסבל בא כשאנחנו נלחמים במציאות. כשאנחנו מקבלים את האתגרים כחלק מהצמיחה שלנו, הם הופכים למתנות. השיב הזקן. "הקושי הוא חלק מהמסע", כל קושי הוא הזדמנות לשבור עוד שכבה של אגו".
"אז הקושי הוא חיובי?", תהה דניאל.
"ללא חושך, כיצד נבחין באור? דווקא ברגעים האפלים ביותר יש לנו הזדמנות להתעורר".
המחסום האחרון שעומד בין האדם לבין החירות שלו".
הסצנה התחלפה, והם עמדו כעת על חוף ים סוער. אלפי אנשים עמדו איתם, מביטים בחרדה במים הגועשים. מאחוריהם נשמעו צעקות ושאגות כמו צבא שמתקרב.
"זהו ים סוף", אמר הזקן, "אבל לא זה שבמפות. זהו ים הפחד והספק,
דניאל הסתכל על האנשים מסביבו, כולם נראו קפואים, רוצים לברוח קדימה, אבל חוששים מהים. רוצים לחזור, אבל מפחדים מהרודפים.
ואז, אדם אחד יצא מהקהל והלך קדימה ישר אל תוך המים.
"זהו נחשון בן עמינדב של דורנו", אמר הזקן, "האדם שקופץ ראשון אל האמונה, אל מה שמעבר לידיעה השכלית ולאגו".
לתת אמון בבורא ובבריאה!".

דניאל הרגיש דחף בלתי מוסבר. הוא רץ קדימה, דרך השביל היבש שנוצר בתוך הים, מנסה להשיג את נחשון. "חכה!", קרא אל נחשון. אבל נחשון המשיך קדימה עד שנעלם באופק.
כשהגיע דניאל לאמצע הים, שמע את הזקן קורא מאחוריו, "זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לצאת ממצרים הפנימית, לקפוץ למים בלי לחכות,
כשיצא דניאל מהים, מצא את עצמו במדבר צחיח. לפני שהספיק לשאול שאלה, הופיע הזקן לצידו.
"אתה רעב?", שאל הזקן והגיש לדניאל פרוסת לחם דקה ושטוחה.
דניאל הביט בלחם הפשוט, "זו מצה"."כן", השיב הזקן, "המצה היא סמל דו-משמעי. היא גם לחם העוני, וגם לחם החירות". "איך יכול להיות שאותו דבר מסמל גם עוני וגם חירות?", שאל דניאל והתבונן במצה הפשוטה.
"כי לפעמים, החירות האמיתית באה דווקא מהפשטות", השיב הזקן, "החמץ מתנפח ומנפח את האגו. זו אותה גאווה שממלאת אותנו, הצורך להיות יותר, להשיג יותר, להראות יותר. המצה לעומתו, היא הפשטות, בלי תוספות, בלי מורכבות".
דניאל נגס במצה. היא הייתה פשוטה במרקם ובטעם, אך משהו בה היה מרגיע.
"בעל הסולם, המקובל הגדול ביותר של המאה האחרונה, לימד שהמצה היא "לחם האמונה"", המשיך הזקן, "כשאנחנו מוותרים על ההתנפחות של האגו, אנחנו מגלים שהפשטות היא שמחברת אותנו לאמת".
חיוך קל עלה על פניו של דניאל, "אז זו הסיבה שיוצאים למדבר?", שאל.
"המדבר הוא המקום שבו אין הסחות דעת ואין מותרות, רק האדם מול עצמו ומול האמת. זהו מרחב שבו אנחנו יכולים להתחבר מחדש למהות", אמר הזקן.
דניאל הסתכל סביבו, מביט ביופי הפשטות של המדבר, "אני מתחיל להבין", אמר בשקט.
לפתע, מצא דניאל את עצמו יושב
ליד שולחן קטן במדבר. על השולחן
ניצבו ארבע כוסות יין, כל אחת בצבע
אחר.
"מה אלה?", שאל דניאל.
"ארבע כוסות", השיב הזקן, "ארבעה שלבים בדרך לחירות. בחכמת הקבלה, הן מסמלות את ארבעת השלבים של ההתפתחות הרוחנית".
"הכוס הראשונה היא ההבטחה. היא המצב שבו אנחנו מתחילים להכיר בכך שאנחנו בכלל בשעבוד. זו הנקודה שבה אנחנו מתחילים להבין שאנחנו רוצים לצאת מהמֵצַר".
הזקן הגיש אותה לדניאל, "שתה", אמר. דניאל שתה והרגיש גל של מודעות חדשה מתפשט בתוכו.
הזקן הצביע על הכוס הראשונה שהייתה מלאה ביין כהה ועמוק,
"הכוס השנייה", המשיך הזקן אנחנו מתחילים לפעול, לקחת אחריות על השחרור שלנו. זה כשאנחנו מבינים שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי להשתחרר". "היא הגאולה זה השלב שבו והצביע על כוס ביין אדום בהיר יותר, מהדחף האגואיסטי לדחף הנתינה. זה הרגע שבו אנחנו מתחילים לחיות את החיים שלנו מתוך חיבור לאחרים, לא רק מתוך תשוקות אישיות". המעבר מעבדות לחירות, "הכוס השלישית", הצביע הזקן על כוס עם יין ורדרד, "היא הגאולה עצמה. "והכוס הרביעית", סיים הזקן, הגשמה מלאה, של חיים מתוך אהבת הזולת, של חירות מלאה מכבלי האגו. זה לא רק לצאת מהמֵצַר, אלא להגיע ליעד החדש, לחיים של אהבה ונתינה".
"היא הייעוד. זה השלב של דניאל לגם מהכוס הרביעית, והרגיש שלווה עמוקה מתפשטת בכל גופו. המדבר נעלם, ודניאל מצא את עצמו לפני דלת גדולה וסגורה. הדלת נראתה עתיקה ומוצקה, ועליה היו חרוטים סמלים מסתוריים.
"מה זה?", שאל דניאל.
"זו הדלת האחרונה", השיב הזקן, "הדלת שמובילה לחירות האמיתית. הדלת שדרכה יוצאים ממצרים הפנימית".
"איך אפתח אותה?", שאל דניאל ומשך בידית, אך הדלת לא נפתחה.
"המפתח כבר בידיך", אמר הזקן, "אתה אספת אותו לאורך כל המסע".
דניאל חיפש בכיסיו, אך לא מצא דבר.

"אני לא מבין", אמר בתסכול.
"המפתח אינו חפץ", הסביר הזקן, "המפתח הוא ההבנה שלך. מה למדת במסע שלך?".
דניאל חשב לרגע ארוך, "למדתי שהחירות האמיתית אינה החופש לעשות מה שאני רוצה, אלא החופש מהרצון האגואיסטי עצמו. למדתי שהחירות מתחילה בהכרה במצב שלי, ממשיכה בהחלטה להשתנות ומתגשמת כשאני מחליף את הרצונות שלי מאגו לנתינה".
הזקן חייך, "ומה עוד?".
"למדתי שהמצה, בפשטותה, מסמלת את הדרך לחירות, להתנתק מהחמץ, מהאגו התופח. למדתי שהמסע הוא הדרגתי, שלב אחרי שלב, כמו ארבע הכוסות".
"ועוד?", שאל הזקן.
"למדתי שלפעמים צריך לקפוץ למים, כמו שנחשון עשה, כדי למצוא את הדרך היבשה. שלפעמים צריך להאמין לפני שרואים".
הזקן הניח יד על כתפו של דניאל, "ואיך כל זה משפיע על החיים שלך?".
דניאל חשב לרגע, "זה אומר שהחירות האמיתית שלי מתחילה כשאני מפסיק להיות עבד לרצונות האגואיסטיים שלי, לפחד מה יהיה, לחשוב כל הזמן על עצמי. זה אומר שאני צריך לקחת אחריות על המצב שלי, לקבל החלטות אמיצות, להיות מוכן לעזוב את אזור הנוחות שלי...". בעודו מדבר, נשמע צליל של מנעול שנפתח. הדלת נפתחה מעצמה, חושפת אור מסנוור.
"עכשיו אתה מוכן", אמר הזקן, "עכשיו אתה יכול לצאת ממצרים הפנימית שלך".
דניאל עשה צעד קדימה לעבר האור. כשעבר בדלת, הרגיש גל של חום ואהבה מציף אותו. הוא מצא את עצמו חוזר לשולחן ליל הסדר, אבל עכשיו הכול נראה שונה. המשפחה סביבו עדיין קראה בהגדה, אבל עכשיו במקום להיות משועמם, הוא ראה את העומק במילים. הוא הבין שכל הסיפור, כל הסמלים, אינם רק זיכרון של אירוע היסטורי, הם מפת דרכים לחירות אישית. הוא הביט סביב השולחן וראה את כל בני משפחתו באור חדש. הוא ראה את אחיו הקטן שתמיד התווכח איתו, ולפתע הבין שהוא לא מתווכח, אלא מחפש את דרכו הוא. הוא ראה את אימו שעמלה כל היום להכין את הסדר, וראה את האהבה והנתינה בכל מעשה שלה. "אתה בסדר?", שאלה אותו אימו כשהבחינה בהבעת פניו המשתנה.
דניאל חייך, "אף פעם לא הייתי יותר בסדר". הזקן לא היה עוד לצידו של דניאל, אבל הוא הרגיש שהשיעור נשאר טבוע בתוכו. בעודו משתתף בשיחה המשפחתית, הוא הבין שהחירות האמיתית הייתה בתוכו כל הזמן. "אתה יודע", אמר לפתע אביו של דניאל שעד כה היה שקט יחסית, "בעל הסולם כתב שהחירות היא מסע פנימי של גילוי עצמי ושחרור מהאגו". "אני חושב שאולי משהו בך השתנה", אמר האב לדניאל בחיוך ממזרי שהזכיר את חיוכו של הזקן החכם, "וזה גורם לך לראות אותי בצורה קצת אחרת".
"אולי", אמר דניאל בחשדנות.
"אבל אולי זה כבר סיפור לפעם אחרת", אמר האב, "בינתיים בואו נאכל, נשתה, נתחבר ואולי נגלה עוד דברים מעניינים. חג שמח!".
דניאל הביט באביו בהפתעה, אביו מעולם לא דיבר על קבלה או על בעל הסולם.
"אבא", אמר בשקט, תוהה האם גם אביו פגש את הזקן החכם, "השתנית. ממתי אתה מדבר על דברים כאלה רוחניים?".
בדרך הביתה, דניאל הרהר בכל מה שחווה. חירות, הבין, אינה רק חופש ממגבלות חיצוניות. היא היכולת לבחור את הדרך שלך גם כשהנתיב קשה. היא האומץ לשאול שאלות, לחפש אמת, ולהיות נאמן לעצמך גם כשאחרים לא מבינים. ומעל הכול, חירות היא להבין שהכול מחובר, העבר והעתיד, האישי והקולקטיבי, החומר והרוח.
המסע ליציאת מצרים האישית שלו רק התחיל.
רוצים לשמוע עוד על עבדות, חירות ופרעה על פי חכמת הקבלה? הנה קליפ קצר על פסח הפנימי: לשיתוף להגדה לפי חכמת הקבלה