שמע קולנו
תשמ"ה - מאמר ל"ט
1984/85 - מאמר 39
אנו אומרים בסליחות "שמע קולנו ה' אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו". ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים "חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל תתנו ביד אכזרים. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. קולנו תשמע ותחון ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו. ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו".
יש להבין את מה שמסיים "ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו". משמע שזה הטעם, שאנו מבקשים, שה' יעזור לנו, מטעם שאומר "ובכל זאת שמך לא שכחנו". איזה טעם וסיבה הוא בזה ש"שמך לא שכחנו". שבשביל זה אנו אומרים "נא אל תשכחנו".
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת, מי הם הגויים, ששואלים שאלת כפירה רחמנא לצלן. כי אנו אומרים "למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם". וגם להבין, מה שאנו אומרים לה' "ואל תתנו ביד אכזרים". מי הם "האכזרים". ועוד, שמשמע אם לא היה אנו נמסרים בידי אכזרים בגלות, לא היה נורא כל כך, ולא היינו צריכים להתפלל להוציא אותנו מהגלות של גויים.
ונבאר את זה על פי דרכנו. היות שאנחנו נולדנו אחרי הצמצום וההסתר, ורק הרצון לקבל לתועלת עצמו מגולה אצלנו, שזה נותן לנו להבין, שלא כדאי לעבוד, אלא רק לתועלת עצמו. ועל ידי זה שאנו משועבדים לתועלת עצמו, אנו מרוחקים מה'. כידוע, שענין קירוב וריחוק הכוונה על שנוי צורה והשתוות הצורה.
ומשום זה, בזמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. וממילא הוא לא יכול להרגיש את טעם של תורה ומצות. כי רק בזמן שהוא מאמין, שהוא מקיים את מצות הבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא יכול להיות דבוק בנותן התורה. והיות שה' מקור החיים, אז האדם מרגיש את טעם החיים. ואז התורה נקראת אצלו " תורת חיים". ואז הוא מה שכתוב "כי הוא חייכם ואורך ימיכם".
אבל בזמן הפירוד, הכל חושך אצלו. הגם שחז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אבל גם בזה יש הרבה תנאים. קודם כל הוא צריך, שיהיה לו צורך לבוא לשמה. כי האדם חושב "מה אני מפסיד, שאני עוסק שלא לשמה, שבשביל זה, אני צריך לזכור תמיד, את הסיבה, מה שאני לומד לשמה, היא לא בשביל שאני אקבל שכר גשמי או רוחני. אלא הסיבה, שאני לומד שלא לשמה, היא מטעם, שעל ידי זה אני אזכה להגיע למדרגת לשמה".
אז מתעוררת אצלו השאלה "וכי לדבר שלא חסר לי, אני צריך לתת יגיעה". כי הגוף בא אליו ואומר לו "מה אני ארויח, בזה שאתה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הנקרא "לשמה". שאם אני אתן יגיעה בשלא לשמה, אז אני אקבל דבר חשוב, הנקרא "לשמה"".
ובאמת הוא להיפך. אם הוא אומר להגוף שלו "תעסוק בתו"מ שלא לשמה, שזו היא סיבה, שעל ידה תגיע לשמה". אז בטח הגוף מפריע לו, אם זוהי מטרתו, בכדי להגיע לשמה. והוא מביא להאדם הרבה תירוצים, שלא יוכל לעבוד את העבודה דשלא לשמה.
ויכול להיות שמזה נמשך, שאלו אנשים, שלומדים שלא לשמה, על המטרה שזה יביא להם להגיע לשמה, הגוף מפריע להם, ולא נותן להם לעסוק אפילו שלא לשמה. כי הגוף מפחד "אולי האדם יגיע לשמה".
מה שאין כן לאלו סוג אנשים, שלא לומדים על הכוונה בכדי להגיע לשמה, זאת אומרת, שהם עוסקים בתורה ומצות, משום שהקב"ה צוה לנו לקיים את התו"מ שלו, תמורת זה נקבל שכר בעולם הבא, אבל אין מכוונים בעת הלימוד התורה, ש"אני לומד בכדי שאני אצא מאהבה עצמית, ואני אוכל לקיים תו"מ בע"מ להשפיע". ולפי זה יוצא, היות שהוא לא הולך נגד הגוף, היינו נגד אהבה עצמית, משום זה אין הגוף מתנגד כל כך לקיים תו"מ. כי דעתו של הגוף, שהוא ישאר הכל ברשות שלו, היינו באהבה עצמית.
מה שאין כן באלו אנשים, שמכוונים בעת התעסקותם בתורה ומצות, שהם רוצים על ידיהם לזכות לשמה. לכן גם שלא לשמה קשה להם לקיים. כי הגוף מפחד, אולי הוא יפסיד את כל אהבה עצמית, ויעשה הכל לשם שמים, ולא ישאיר בידי הגוף שום דבר. נמצא, שיש הבדל גם בשלא לשמה עצמה. זאת אומרת, בהכוונה עצמה דשלא לשמה. שאם הכוונה להשאר בתוך השלא לשמה ולא ילך הלאה, היינו להגיע לשמה, אז האדם יכול להיות מתמיד בלימוד התורה, כי אין לו התנגדות אמיתית מצד הגוף.
מה שאם כן אם האדם מכוון בעת התעסקותו בשלא לשמה, שעל ידי זה יגיע לשמה, שזה נגד דעתו של הגוף, אמת הוא שעדיין עוסק בשלא לשמה, אבל היות שהמטרה היא להגיע לשמה, לכן על כל תנועה ותנועה הגוף מתנגד ונותן הפרעות על כל דבר קטן.
זאת אומרת, שאלו אנשים, שהם לא הולכים על המטרה "בכדי להגיע לשמה", כשמסתכלים על ההפרעות, שאומרים האנשים, שכן הולכים על דרך להגיע לשמה, צוחקים מהם. ואומרים עליהם, שאינם מבינים אותם, שעל כל דבר קטן הם חושבים, שזהו הר גבוה. וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול. וצריכים התגברות גדולה על כל תנועה ותנועה. והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם "תסתכלו בעצמכם על דרך שלכם, איך שהיא דרך לא מוצלחת. ואנחנו, ברוך ה', לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף, שתהיה לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם, עם הדרך שלכם, אתם בעצמכם אומרים, שכל דבר קטן, שאתם עושים, אתם אומרים, כאילו כבשתם הר גבוה".
ואפשר לדמות זה למה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב.) "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים, נדמה להם כהר גבוה. ורשעים, נדמה להם כחוט השערה". והגם שם מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל משם. היינו לפרש כאן, שאלו, שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת "צדיקים", כי המטרה שלהם היא להיות צדיק, שפירושו, שכל כוונתו היא רק לשם שמים. ואצלם נחשב היצר הרע להר גבוה, כנ"ל.
ולאלו, שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, הם בבחינת "רשע", מטעם שהרע הנקרא "מקבל על מנת לקבל", נשאר אצלם. שהם בעצמם אומרים, שלא רוצים לצאת מאהבה עצמית. ואצלם, היצר הרע נדמה להם כחוט השערה, כנ"ל.
וזה דומה בערך, להמעשה, שמספרים על הרבי בונים זצ"ל, ששאלו אותו בעיר דאנציג במדינת גרמניה "מדוע היהודים בפולניה הם שקרנים והולכים במלבושים מלוכלכים, מה שאין כן היהודים בגרמניה הם אנשי אמת והולכים במלבושים נקיים".
ורבי בונים השיב, זהו כמו שאמר רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה, כ"א:) "אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, נקיות מביא לידי פרישות, יראת חטא מביא לידי קדושה".
אי לזאת, כשבני גרמניה התחילו בנקיות, בא להם היצר הרע ואמר להם, אני לא אתן לכם ללכת לעסוק בנקיות, כי נקיות מביאה לשאר דברים, עד שמגיעים לקדושה. אם כן אתם רוצים, שאני אתן לכם להגיע לקדושה. זה לא יהיה. ומה הם היו יכולים לעשות, היות שהם השתוקקו לנקיות. אז הם הבטיחו לו, שאם יעזוב להם מלהפריע מעבודת הנקיות, אז הם לא ילכו הלאה. ואין לו מה לפחד, שהם יגיעו לקדושה, כי הם אנשי אמת. ומשום זה אנשי גרמניה הם הולכים בנקיות, כי היצר הרע לא מפריע להם.
וכשראה היצר הרע, שאנשי פולניה עוסקים בנקיות, גם כן בא אליהם, ורצה להפריע להם, מטעם שהם יבואו לידי קדושה. והוא נגד זה. אז הם אמרו לו, לא נלך הלאה. אבל מה עשו. כשהוא הלך מהם, אז הם המשיכו הלאה, עד שהגיעו לידי קדושה. כיון שהיצר הרע ראה, שהם שקרנים, לכן תיכף הוא לוחם עמהם על הנקיות. לכן אנשי פולניה, היות שהם שקרנים, לכן קשה להם ללכת בנקיות.
באותו אופן יש להבין את ענין של אלו, העוסקים בשלא לשמה, ואומרים, שחז"ל הבטיחו לנו "שמתוך שלא לשמה באים לשמה". ולכן אין לנו להרבות יגיעות, בכדי להגיע לשמה. אלא סוף הכבוד לבוא. אם כן, מה שיש דעה, שצריכים לזכור תמיד, שכל מה שאנחנו עוסקים בתו"מ, הוא בכדי להגיע לשם שמים, וזה הוא השכר שלנו, ולזה אנו מצפים, אין לנו עסק עם דעות אלו.
אלא אנחנו נעסוק בשלא לשמה. וסוף הכבוד לבוא, כמו שהבטיחו לנו חז"ל, כנ"ל. ולכן אין היצר הרע בא להפריע להם מלעסוק שלא לשמה. כיון שהוא רואה, שאין להם בכלל השתוקקות להגיע לשמה. לכן הוא לא מפריע להם, כנ"ל במעשה של רבי בונים זצ"ל.
מה שאין כן באלו אנשים, שיש להם תשוקה להגיע לשמה. היצר הרע רואה, מה שעוסקים שלא לשמה, הוא מטעם שאין עצה, אלא מוכרחים להתחיל בשלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל "שלא יעסוק בשלא לשמה, אלא מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה". והם יושבים ומצפים "מתי אני כבר אגיע לשמה".
כיון שהיצר הרע רואה, שהם עושים מאמצים, בכדי להגיע לשמה עם הסגולה שלא לשמה, לכן תיכף הוא בא אליהם, ועשה כל מיני פעולות, להפריע להם, בכדי שלא יגיעו לשמה. ולא נותן לעשות דבר קטן שלא לשמה, מטעם פחד, היות שהם עושים מאמצים להגיע לשמה, כנ"ל בתשובה של רבי בונים זצ"ל.
ולפי זה משמע, שגם בשלא לשמה יש שתי הבחנות:
א) שמטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק את עצמו, אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר התקרב מעל לבחינת לשמה. וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, ועושה את עצמו, כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה'. כי המודד שלו בתורה ומצות הוא, כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים. ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה, אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה'. ומחזיק את עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום.
ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא לא יכול לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו. ועוד יותר גרוע מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים, המפריעים לו בעבודה, כאילו הם "מה בכך", הוא מסתכל עליהם, כאילו הם "הר גבוה". ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו.
ועל מצבים כאלו אמר אאמו"ר זצ"ל, שדוקא במצבים האלו, הנקראים "מצבים של אחוריים", האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו בחינת פנים. כי בזמן שהאדם רואה, שהוא מתקדם, אז נחלש אצלו כח התפילה, כיון שהוא לא רואה, שהמצב תהיה כל כך רע. כי סוף כל סוף הוא מתקדם, נגיד צעדים קטנים. אז יקח עוד קצת זמן, אבל הוא הולך. מה שאין כן כשהוא רואה, שהוא הולך אחורה, אז כשהוא מתפלל, אז התפילה היא מעומק הלב, לפי שיעור היסורים, שהוא מרגיש ממצבו הרע.
ובזה תבין את מה שאנו אומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו ברחמיך, ואל תתננו בידי אכזרים". וצריכים לדעת, מי המה האכזרים. אז צריכים לדעת, בזמן שמדברים מעבודת הפרט, אז האדם הוא כלל. היינו, שכולל בתוכו גם בחינות "אומות העולם". זאת אומרת, שיש לו התאוות והדעות של אומות העולם. והוא בגלות בידי "האומות העולם", שיש בו עצמו. וזה נקרא "ידי אכזרים". ואנו מבקשים מה' "ואל תתננו בידי אכזרים". ואכזר בגשמיות, הוא שעושה צרות לאדם בלי רחמנות, ולא איכפת לו, שגורם להשני יסורים.
כמו כן כאן בעבודת ה', שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באים הדעות של "האומות העולם" שבו. ומענים אותו עם הלשון הרע, מה שהוא שומע מהם. והוא צריך להלחם עמהם. והם יותר חזקים ממנו. והוא נכנע בפניהם, ומוכרח לשמוע בקולם.
וזה גורם לו צער ויסורים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם". הרי אנו רואים, שהיסורים מה שהאדם סובל מהיצר הרע, זוהי סיבה, שיהיה לו מקום תפילה. נמצא לפי זה, דוקא בזמן שיש לו מלחמת היצר, והוא חושב, שהוא לא יכול להתקדם, דוקא כאן יש לו מקום התקדמות.
והוא זצ"ל אמר, שאין אדם מסוגל להעריך את החשיבות של הזמן, שיש לו מגע רציני עם הבורא יתברך. היוצא מזה, שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בידי אכזרים, ואין להאומות העולם שבקרבו שום רחמנות עליו, ועיקר אכזריות שלהם, שהם שואלים לו, כמו שכתוב "למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם", שזו שאלה של כפירה, שרוצים למחות את שם ישראל ממנו, כמו שכתוב "ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו".
נמצא, שעיקר מה שהם רוצים, הוא לעקור את אמונת ישראל בה'. ובטענות כאלו הם מפרידים אותו מה', שלא יכול להתקשר לה', להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם בחיים הרוחניים. לכן הוא אומר, הגם שהוא שומע כל יום את רוח הכפירה שלהם, כמו שכתוב, "למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם", "אבל שמך לא שכחנו", שאני עוד זוכר את הכתובת, לאן לפנות.
זאת אומרת, הגם שה' לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשֶם. כי הם גורמים לנו, שהשֶם ישאר לנו, שֶם יבש בלי שום טעם, אבל מכל מקום, על כל פנים "שמך לא שכחנו". לכן אנו מבקשים "נא אל תשכחנו". היינו, שהוא יתן לנו כח התקרבות אליו, בכדי שנוכל להשיג, מה שנכלל בהשם הקדוש.