חג הפסח
תשג) ובחודש הראשון, ניסן, ששם הולידה אותה החיה את אורות הגאולה, לקיים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. בי"ד שלו, כמ"ש ויאמר כי י"ד על כס יה. שם נשבע להעביר מן העולם את זרעו של עשיו העמלקים. בעת ההיא משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. משכו, כמו משך ידו את לוצצים.
תשד) בעת ההיא, כה אמר ה' לרועים הפושעים בי, ואל אדמת ישראל לא יבואו, ואלו הם רועי הצאן פרנסי הדור. ומשום זה נאמר עליהם, הנה אנוכי מפתיה והולכתיה המדברה. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אישפט איתכם. כלומר, הרגם במכת חושך.
תשה) ובחודש הראשון, חודש שבו חיה, המלכות, מתגלית ומתחזקת בו, ויוצאת לעולם, שיוצאת מסתימתה, כמ"ש, ויחשוף יערות בי"ד יום. בי"ד יום, הם שאר החיות, חו"ג תו"מ דז"א, המאירים בתוך המלכות, עשרה עשרה לכל צד, חו"ג תו"מ הם ד' צדדים, בד' רוחות העולם, צפון דרום מזרח מערב, שכל אחד כלול מע"ס. המלכות, י', וספירה אחת מחו"ג תו"מ, הם לכל צד מד' צדדי העולם, והן ארבע עשר. כיוון שארבע חו"ג תו"מ מתחברים ומיתתקנים עם העשר שבמלכות מצד ימין, אז י"ד בחודש, להתקין חיה הזו, המלכות, בתיקוניה, בשמחה.
תשו) משכו וקחו לכם צאן. משכו, כמי שמושך ממקום למקום. משכו ימים עליונים, ספירות דז"א, לימים תחתונים, לספירות דמלכות. ימים עליונים דז"א הם שס"ו כחשבון משכו. שנה דימות החמה, ז"א. ימים התחתונים של המלכות, פעמים הם שנ"ה ימים בשנה, ובזמן שהלבנה, המלכות, מאירה במילואה, עולים הימים שלה להיות שס"ה ימים, כשנת החמה, ז"א, שהוא כחשבון משכו, חסר אחד.
תשז) משכו ימים עליונים דז"א, לימים תחתונים דמלכות, שיהיו כולם אחד, בחיבור אחד. ומי מושך אלו העשר של המלכות, כשהיא בצד ימין, בחסד. שכתוב, בעשור לחודש הזה. המלכות, כשהיא בימין. בעשור, בעשרה היה צריך לומר? אלא תשע הם לכל צד. ונקודה אחת שהולכת באמצע, משלמת לע"ס. וע"כ כתוב בעשור, כמ"ש, זכור שמור, לשון מקור, כי בעשור פירושו, להשתמש בעשר, באופן כזה, שאלו תשעה ימים ישמשו בנקודה ההיא. לחודש הזה, ניסן, הרומז לחסד, להורות שאלו הימים שממשיכים, יהיו לצד ימין, חסד. כדי לחבר זאת, המלכות, בזה, ז"א, שיהיה הכל אחד.
תשח) ובזמן שאלו ד' ימים שלאחר עשרה בחודש, מתקשרים לד' צדדים, דרום צפון מזרח מערב, חו"ג תו"מ, ומתחברים עם העשרה ימים, אז מולידה חיה, המלכות, את אורות הגאולה. והנחש הולך לו. ובעת ההיא מקדשים למעלה אותה החיה, וקוראים אותה כבוד. ואז מתקדש החג. מה שלא היה עד עתה. כי עתה, בחג, קוראים אותה כבוד. כמ"ש, ובהיכלו כולו אומר כבוד.
תשט) אמר רעיא מהימנא, דברים אלו סתומים, וצריכים לפתוח אותם בשביל החברים, שמי שסותם להם סודות התורה הוא מצער אותם. שלרשעים, האורות של הסודות נעשו להם חושך. והוא דומה לכסף שגנוז. מי שחופר עד שמגלה אותו, ואינו שלו, מתהפך בשכלו לחושך ואפלה. ולמי שהוא שלו, הוא מאיר לו. ומשום זה, יש לו לאדם לגלות, סודות התורה הסתומים, לחברים.
תשי) בעשור, כי ט"ס לכל צד, כנגד ט' חודשי הריון של היולדת. כחשבון אח מן אחד. היולדת היא ד' מן אחד. אח הוא ט"ס לד' צדדים דאות ד', והם ארבעים. אח כנגד זכור, ז"א. ד' כנגד שמור, המלכות. ועימהם הם ארבעים ושניים.
תשיא) נשאר כבוד, שנאמר בו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כבוד ול"ב, שבגי' ס"ד, ד' פעמים לכל צד, של הד', הרי ס"ד לד' צדדים, שהם בגי' רנ"ו. כבוד למעלה ולב למטה. ומשום זה מייחדים בכל יום ב' פעמים שמע ישראל, שאנו אומרים בהם ב' פעמים כבוד, שהם ס"ד. ועם ב' פעמים ד' ד' מן אחד, הרי ע"ב. הרי ד' דאחד שלימות של מ"ב שמות, ושלימות של ע"ב שמות. ומשום זה אומרים במזמור לדוד, מי זה מלך הכבוד, ה' עיזוז וגיבור. ובפעם השנייה, מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות.
יש ב' ייחודים, עליון ותחתון. ייחוד העליון, יקוו המים אל מקום אחד, א"ח דאחד, ותראה היָבָשה, לקשר במדרגות אלו דז"א שנתגלו, גם בד' דאחד, הנקרא יבשה, שמחזה ולמעלה, ששם היא סתומה וכל אורותיה קפואים. וייחוד הזה הוא ייחוד דשש תיבות שמע ישראל, שהוא מגלה החסדים לז"א. אבל הד' דאחד עוד לא קיבלה תיקונה, שהחכמה שבה תוכל להאיר, עד שנעשה ייחוד התחתון, תדשא הארץ דשא, שייחוד הזה נעשה בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואז מה שהייתה יָבָשה מחזה ולמעלה דז"א, בייחוד העליון, עתה, כשירדה מחזה ולמטה בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, נעשית ארץ לעשות פירות. כי מחזה ולמטה מתגלה החכמה שבד' דאחד, וכל הספירות דז"א, שהם אח דאחד, מאירים בכל הצדדים דד' דאחד במילואם.
בייחוד העליון של שמע ישראל, הד' דאחד מקבלת מט"ס דז"א, שהוא אח, עבור, שהוא ט' ירחים, ט"ס. אח"כ כשנעשה ייחוד התחתון שמחזה ולמטה, בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אז היא יולדת הט"ס, מתגלים בה. אבל בייחוד העליון עוד ט"ס דז"א, שהם אח דאחד, מכוסים וסתומים בה כמו מעוברת. כי אז היא יבשה. וכמ"ש, אח הוא, שמרמז לשם מ"ב, כי מחזה ולמעלה דז"א ייחוד העליון, שולט שם מ"ב, שאורות החכמה מכוסים בשם הזה. ואחר שנעשה ייחוד עליון, בהשם מ"ב, נשאר לייחד ייחוד התחתון שמחזה ולמטה דז"א, בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
נשאר לייחד ייחוד התחתון, כדי שהד' דאחד תלד ותגלה הט"ס שקיבלה לכל צד שלה בייחוד העליון. וכמ"ש, והוא כבוד לב, שנקראת כבוד ומתגלים בה ל"ב נתיבות החכמה. רנ"ו רמז רנ"ו כנפיי החיות. למעלה מחזה נקראת המלכות כבוד. אמנם גילוי הכבוד, שהוא ל"ב נתיבות החכמה, המתגלים ע"י המלכות, רק מחזה ולמטה דז"א, בהייחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שבייחוד התחתון מרומז שם ע"ב, השם, שהחכמה מתגלה בו. השלימות של זיווג העליון שמחזה ולמעלה לשליטת החסדים, השם מ"ב, והשלימות של הארת החכמה שמחזה ולמטה השם ע"ב. יוצא מג' פסוקים ויסע ויבוא ויט. שמלך הכבוד הא' למעלה מחזה, ששם המלכות, נקראת כבוד, בשם מ"ב, שאין שם גילוי ל"ב נתיבות החכמה. ומלך וכבוד הב', שכתוב בו, ה' צבאות הוא מלך הכבוד, כבוד שלמטה מחזה, שהוא השם ע"ב, שיש בו גילוי חכמה.
תשיב) ובהיכלו כולו אומר כבוד. זה היכל עליון הפנימי, ששם מתקדש הכל, בינה, שם מקדשים למי שראוי להתקדש. איך מקדשים אותו ההיכל? בתחילה נפתחים השערים ע"י הדעת, ז"א, שבעת שליטת השמאל בבינה הוא עולה לבינה, ונעשה קו האמצעי, שהוא דעת המייחדת ימין ושמאל, חכמה ובינה, זה בזה. ופותח שערי בינה מסתימת השמאל. וע"י זה מקבל ממנה גם ז"א ג' קווים. מפתח סתום אחד, דעת, התקין ופתח שער אחד לצד דרום, קו ימין, אז נכנס כהן גדול, חסד, בפתח ההוא, ומזדרז באבנט שלו, המלכות, ותיקוניו, ד' בגדי כהן הדיוט, מצנפת כתונת אבנט מכנסיים. כנגד ד' אותיות אדני, המלכות. ואח"כ מתעטר בעטרה של הקדושה, ולובש חושן ואפוד, ומעיל של ע' פעמונים ורימונים, שהם פעמון זהב ורימון. שזה המוחין דהארת החכמה, הנמשכים מה"ר דהויה. וציץ, נזר הקודש על מצחו, שנקרא ציץ נזר הקודש, י' דהויה. ונתקשט בד' בגדי זהב וד' בגדי לבן, כנגד ח' אותיות שבשמות הויה אדני. ועל אותו הציץ מלהטות מ"ב אותיות, השם מ"ב ומתנוצצות עליו. וכל אותו ההיכל מאיר באורות עליונים.
תשיג) הסתובב מפתח, הדעת, ופתח צד של הבינה שבצד צפון. אז נכנס לוי, גבורה וקו שמאל, המעשר של יעקב, שהפריש מבניו להקב"ה. ועימו כינור של עשרה נימים, שהם ע"ס דקו שמאל. ומתעטר בעטרותיו, במוחין דג"ר, שנקראים עטרות. ואז הסתובב שוב המפתח ופתח שער אחד בהיכל, העומד באמצע, העמוד שלצד מזרח, תפארת, קו האמצעי, ת"ת נכנס ונתעטר באותו השער, בע' עטרות, השם ע"ב, בארבע אותיות שהן י"ב, בי"ב צירופים של ד' אותיות הויה, חו"ג תו"מ שבכל אחד ג' קווים. ונתעטר בחקיקות של ר"ע אלף עולמות, מקום הגילוי של הארת החכמה, שמחזה ולמטה. הארת החכמה מכוּנה אלף, ושם ב' שלישי ת"ת, שהם ע', ונצח והוד, שבכל אחת ע"ס, והם ר"ע ספירות, ונתעטר בעטרות המאירות מסוף העולם עד סופו, במלכות, הנקראת עולם. ובכמה לבושי יקר, ובכמה עטרות קדושות.
תשיד) שוב הסתובב המפתח, הדעת, ופתח כל שערים הגנוזים, וכל שערים הקדושים הנסתרים. ומתקדש בהם ז"א, ועומד שם כמלך במלכות שבקו אמצעי דבינה. מתברך שם בכמה ברכות, ומתעטר בכמה עטרות. אז יוצאים כולם מבינה למקומם בז"א. חכמה ובינה דז"א מב' השערים שבדרום וצפון דבינה, וחצי הימני דדעת, משער האמצעי דבינה, וחצי השמאלי דדעת מן המלכות שבשער האמצעי. ויוצאים כולם בחיבור אחד, מתעטרים בעטרותיהם כראוי. כיוון שיצאו מבינה למקום ז"א, הם מעוררים את הז"א, שיתקשט בקישוטיו, בד' מוחין.
תשטו) וחיה, המלכות, במצב הא', ועודנה דבוקה בשמאל, מתעוררת וממעטת את עצמה מתוך אהבת השירה, מחמת תשוקת החסדים. כי להיותה בשמאל בלי ימין, יש לה חכמה בלי חסדים, שזה מסבב לה צער גדול, ומשתוקקת מאוד אחר חסדים. ומשום זה מיעטה את עצמה למטה מחזה, כדי שתוכל לקבל ממנו חסדים. כי מתוך אהבת השירה, ממעטת עצמה לאט לאט עד שנעשית נקודה תחת היסוד דאורות ונקודה תחת החזה דכלים. וכיוון שמיעטה את עצמה, אז כתוב, וילך איש מבית לוי, הקב"ה, ויקח את בת לוי, המלכות. בת לוי שהיא בשמאל. והוא מושיט יד שמאל תחת ראשה מתוך אהבה, שיד שמאל דז"א נעשית לה לג"ר, ראש, כמ"ש שמאלו תחת לראשי.
תשטז) כיוון שהיא נקודה קטנה עתה, איך יכול ז"א להתאחד בנקודה קטנה? אלא כלפי מעלה, הדבר הקטן זה הוא השבח והמעלה, והיא גדולה בגדלות העליון, כי כשהיא קטנה, מיד מתעורר לה הכהן הגדול, חסד דז"א, ואוחזה ומחבקה. ואילו הייתה גדולה, לא היו יכולים ז"א ומלכות להתאחד כלל. אבל כיוון שהמעיטה את עצמה, והיא נקודה קטנה, אז אוחזים בה הספירות דז"א, ומעלים אותה למעלה, בין ב' זרועות דז"א, שהם חו"ג. כיוון שהעלוה ויושבת בין ב' הצדדים אלו, חסד וגבורה, אז עמוד העומד באמצע, ת"ת, קו אמצעי, מתחבר עימה באהבה של נשיקות, באהבה של חיבור אחד. אז, וישק יעקב, ז"א, לרחל, המלכות, כי באהבה של הנשיקות, מתדבקים זה בזה בלי פירוד, עד שמקבלת נפש של תענוגים כראוי.
כל זמן שהמלכות במצב הא', ב' מאורות הגדולים, שניהם מקבלים מבינה, ז"א מלביש קו ימין דבינה, חסדים, והמלכות מלבשת קו שמאל דבינה, חכמה, אז אין המלכות חפצה להתייחד עם ז"א ולקבל ממנו החסדים, והיא רחוקה ממנו כרחוק השמאל מן הימין. וכדי לקבל מז"א חסדים צריכה למעט את עצמה לנקודה תחת יסוד דז"א, לתחתונה מתחת ז"א, ואינה יכולה עוד לקבל מבינה, אלא מז"א, שהוא עליון שלה. וכשהיא נקודה תחתיו, מתייחדת עימו לאחד ומקבלת ממנו כל המוחין דגדלות.
תשיז) בשעה שלוקחת נפש של תענוגים כראוי, והיא רוצה לפקוד צבאותיה, מתאספים כולם וקוראים לה, כבוד כבוד כבוד, מן ההיכל הקדוש דאו"א. ובהיכל הקדוש או"א, חכמה ובינה, פותחים ואומרים, מקודש מקודש. שמשפיעים להמלכות מאורותיהם, הנקראים קודש. אז החודש, המלכות, מתקדש כראוי. ואז כתוב, ובחודש הראשון. כי הוא ראשון ודאי. כי כשהייתה דבוקה בשמאל בלי ימין, לא נחשב לה זה למציאות, מחמת שאורותיה קפואים ואינה יכולה להשפיע. אלא עתה, אחר שנתמעטה לנקודה וחזרה ונבנית ע"י או"א באורות דקודש, שתהיה מתחת למדרגת ז"א, נחשב זה למציאותה הראשונה. וע"כ כתוב עליה אז, ובחודש הראשון. ועל זה כתוב, משכו וקחו, שתמשיכו ימים עליונים דז"א אל המלכות. וע"ז כתוב, בעשור לחדש הזה, שנתחברה הלבנה, המלכות, בשמש, ז"א, שט"ס דז"א ישמשו ויאירו בהמלכות, ומה שהייתה נקודה אחת אחר המיעוט, כשיורדת מהיכל או"א, מתפשטת מעט ומתמלאת ונעשית ה"ת דהויה, שמלאה שפע מכל ד' הצדדים ומתקדשת כראוי.
תשיח) הסתובב היכל ופתח שער בצד דרום, בקו ימין, בע"ב עטרות, שהוא השם ע"ב המאיר בקו ימין. ואח"כ פותח שער ג' לצד מזרח, קו האמצעי, בחמישים אורות, של חמישים שערי בינה. לאחר כך פותח שער אחר של צד מערב, סוד המלכות בע"ב עטרות של השם ע"ב. ובכל הרמ"ח חסדים, שבחשבון התיבות שבפרשיות דקריאת שמע, ומה שהחיה הזו, המלכות, הייתה בתחילה קטנה, ואחר שמקבלת ע"ב עטרות ורמ"ח חסדים מתגדלת, כמ"ש, מלא כל הארץ כבודו. שהיא כבוד עליון וכבוד תחתון, שכל זה המלכות מקבלת בייחוד דקריאת שמע.
תשיט) כשמגיע לח"י עולמות, שבו ח"י ברכות התפילה, תפילת העמידה, שפותח אותה באדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז עמוד האמצעי, ז"א, מתחבר עימה בחביבות נשיקות שפתיים, נצח והוד, והלשון, צדיק, יסוד, ביניהם, לשון לימודים. בעת ההיא, וישק יעקב, ז"א, לרחל, מלכות. אז קוראים לאותה החיה, מלכות, כבוד. ואו"א אומרים, מקודש מקודש. שאו"א משפיעים לה אורותיהם, הנקראים קודש. ואז החודש, המלכות, מתקדש כראוי. ואז נקראת ובחודש הראשון, ראשון ודאי.
תשכ) ואז משכו, ימים עליונים דז"א אל המלכות. וע"כ כתוב בעשור לחודש הזה, ט' ימים דז"א יאירו אל המלכות, שנתחברה הלבנה הקדושה, מלכות, בשמש, ז"א, שנאמר בו, כי שמש ומגן ה' אלקים. ומה שהייתה המלכות נקודה קטנה, היא נתמלאה כלבנה במילואה. ואז הוא החודש מלא, שהלבנה, המלכות, נתמלאה ומלא כל הארץ כבודו. מתחילה הייתה חסרה, ועתה היא בשלימות במילואה.
תשכא) בארבעה עשר יום לחודש פסח. שה לקרבן פסח, למה? היראה של המצרים ואלהים שלהם היה שה, משום שהמצרים עובדים למזל טלה. ומשום זה עובדים לשה. כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים. מהו תועבת מצרים? וכי על ששונאים אותו, כתוב, תועבת מצרים. אלא, יראת המצרים ואלוה שלהם נקרא תועבת מצרים. כמ"ש, כתועבות הגויים, שפירושו, היראה של הגויים.
תשכב) בוא וראה חכמתו של יוסף, שכתוב, ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים, ולמד אותם לומר, אנשי מקנה היו עבדיך. וכי מלך שהיה שולט על הארץ, והוא אב אל המלך, יעשה כזאת, שיעשה לאחיו, שישנאו אותם המצרים ולא יחשבו אותם, אם אתה אומר, שתועבת מצרים כל רועה צאן. אלא ודאי, תועבת מצרים, היראה והאלוה שלהם נקרא כך. וע"כ כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים, האלוה שלהם.
תשכג) אמר יוסף, כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, ואותה הארץ, הפרישו בשביל האלוה שלהם, הצאן, שירעה וילך שם בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו אלו שרועים את אלהיהם כמו אלהיהם, אמר, אעשה לאחיי שירשו אותה ארץ, וישתחוו להם המצרים, ויחשבו אותם כראוי. וכמ"ש, כי תועבת מצרים כל רועה צאן. שיחשבו אותם, משום זה, כאלהיהם.
תשכד) כמו שהקב"ה נפרע מאלו העובדים עבודה זרה, כך הוא נפרע מעבודה זרה עצמה. ואם כן, איך עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, שהמצרים ישתחוו להם כמו לאלהיהם? לא עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, אלא עשה אותם שישלטו על עבודה זרה של המצרים, ולהכניע הע"ז שלהם תחת ידי אחיו, ושיכוהו במקל. אמר יוסף, אם ישלטו אחיי על ע"ז שלהם, כל שכן שישלטו עליהם עצמם, ומשום זה הושיבם במיטב הארץ, והשליטם על כל הארץ.
תשכה) השה לפסח, משום שהיראה של המצרים ואלוה שלהם, היה שה. אמר הקב"ה מבעשור לחודש קחו האלוה של המצרים, ותפשו אותו, ויהיה אסור ותפוש בתפישה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאוהו לדין, והתקבצו עליו.
תשכו) ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם, שתפוש בתפישה של ישראל, ולא יכלו להצילו, היו בוכים, והיה קשה עליהם, כאילו הם עצמם נתעקדו להיהרג. אמר הקב"ה, יהיה תפוש ברשותכם יום אחר יום ארבעה ימים, כדי שיראו המצרים אותו כשהוא אסור, וביום הרביעי הוציאוהו להרגו. ויראו המצרים, איך אתם עושים בו דין. ואלו הדינים שהיו עושים ביראתם, היו קשים להם יותר מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.
תשכז) אחר כך דנים אותו באש, שכתוב, פסילי אלהיהם תשרפון באש. אמר הקב"ה, אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמרו המצרים, שברצון ותשוקה אל אלוה שלנו אוכלים אותו כך, בלתי נצלה כל צרכו, אלא התקינו אותו צלי. ולא מבושל, כי אלו יהיה מבושל, יהיה מכוסה בסיר תחת המים, ולא יראו אותו. אלא התיקון שלו, שיראו אותו שנשרף באש, משום שריחו מתפשט למרחוק.
תשכח) ראשו כפוף עליו על כרעיו, שלא יאמרו, שחיה או דבר אחר הוא, אלא שיכירו אותו, שהוא האלוה שלהם. שלא יאכלו אותו בתאווה, אלא על השובע, בדרך קלון וביזיון. עצם לא תשברו בו, אלא שיראו עצמותיו מוטלות בשוק, ולא יוכלו להצילו. וע"כ כתוב, ובאלהיהם עשה ה' שפטים, דינים רבים. ומקלכם בידכם, ולא חרב ורומח ושאר כלי מלחמה. להראות, שאינכם יראים מפניהם.
תשכט) המצרים היו עובדים למזל טלה, ומשום זה עבדו לשה. אם כן, לטלה קטן היו צריכים לעבוד, ולא לשה. לכל היו עובדים, אלא מזל טלה יורד ועולה, פעם נראה כטלה, ופעם כשה גדול. ומשום זה היו עובדים לכל. כל בהמה גדולה הייתה אלוה שלהם, וע"כ הרג הקב"ה כל בכור בהמה. אלו היו מדרגות שלמעלה, כוחות רוחניים עליונים של הטומאה, שנקראים בכור בהמה. וע"כ היו עובדים להם.
תשל) כל מַחמֶצֵת לא תאכלו. וכתוב, לא יאכל חמץ. השינוי בין מחמצת לחמץ, שחמץ זכר, ומחמצת נקבה. למה לא כתוב גם בחמץ לא תאכלו. אלא הנקבה דקליפות, שהיא מקלקלת דרכיה ביותר, נאמר באזהרה, לא תאכלו. אבל הדכר דקליפות, הנאחז בחוט של טהרה יותר מן הנקבה, נאמר בבקשה, לא יאכל, ולא לשון אזהרה וציווי. וע"כ כתוב כאן, לא יאכל, וכאן, לא תאכלו.
תשלא) הרי כתוב, לא תאכל עליו חמץ? הרי שגם בחמץ, שהוא זכר דקליפה, נאמר ג"כ לשון אזהרה? הרבה הכתוב מילים יתרות לכבוד הקרבן, ע"כ אמר, לא תאכל. אבל בתחילה נאמר בחמץ לשון בקשה, לא יאכל. אבל לאח"כ במחמצת נאמר באזהרה, לא תאכלו. כי הנקבה דקליפות קשה מזכר דקליפה. נקראת מחמצת, משום שריח מוות יש שם. חמץ רומז על דכר, וע"כ לא נרמז בו מוות. מחמצת נקבה. וכתוב, רגליה יורדות מוות. ע"כ בראש המילה וסופה תמצא אותיות מת. משום זה, מי שאוכל חמץ בפסח, הנקבה, מקדמת לו המוות, וידע, שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא. שכתוב, ונכרתה הנפש ההיא.
תשלב) למה נקראת מצה. שַׁדַי, פירושו, מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די. הוא מבריח הדינים והצרות ממנו. אף מצה כך, משום שהיא מכריע ומכניע, היא מברחת לכל צדדים הרעים, ועושה מריבה בהם, כעין השם שדי של המזוזה, שמבריח לשדים ומזיקים שבשער. אף כך מצה מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה, ועושה מריבה וקטטה בהם, כמ"ש, מסה ומריבה. ע"כ כתוב השם מצה. והרי מסה היא עם סמך ולא עם צ'? אלא תרגומו של מסה, היא מצוּתא [מריבה]. ע"כ נקרא מצה, עם צ'.
תשלג) כמו הלשון שהיא מקל לכל אנשי הבית, כי מייסר אותם בלשונו, ודומה עליהם כאלו מייסר אותם עם מקל. והלשון הוא אות ו', ז"א, הויה. והוא מטה שבו עשר אותיות, כי הויה במילוי היא עשר אותיות, יוד הא ואו הא. ובו היכה הקב"ה על ידו עשר מכות. ומשום שכל המכות היו מצד ה' ה' של השם הויה, ע"כ אומר רבי עקיבא בהגדה של פסח, מנין שכל מכה ומכה, שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, הייתה של חמש מכות? ואות ה' עולה באות י' לחמישים מכות. וה' פעמים חמישים הן ר"נ. ומשום זה כתוב, ועל הים לקו ר"נ מכות.
תשלד) כל מיטב ארץ מצרים הוא רעמסס. ואותה ארץ הפרישו לאלוה שלהם, לרעות וללכת בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו את אלו שרועים את אלהיהם כמו אלהיהם. וזהו שביקש יוסף מפרעה את ארץ רעמסס לרעות צאנם, כדי להשליט אחיו על אלהי מצרים, שיהיו נכנעים תחת ידיהם כעבדים תחת מלכם, שיהיו כולם נכנעים תחת שם הויה מצידם, ולא ישלוט בעולם אלא שם הויה. ונכנעו כל השרים הממונים תחת ידו.
תשלה) ולהראותם, שהוא עתיד להיפרע מהם, כמ"ש, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. משום שהם מטעים את הבריות ועושים עצמם אלהות. ומשום שהטלה, הממונה שלו גדול על כל הממונים של אלהים אחרים, ציווה הקב"ה לישראל, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, והשליטם עליו, ותפשו אותו תפוש בתפישה שלהם יום ושניים ושלושה. ולאחר זה הוציאו אותו לדין לעיני כל מצרים, להראות, שאלוה שלהם הוא ברשות ישראל, לעשות בו דין.
תשלו) משום זה כתוב, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. כדי שיהיה נדון באש צלי. וציווה להשליך עצמותיו בשוק בביזיון. משום זה כתוב, ועצם לא תשברו בו. וציווה על יום הרביעי, שלאחר שיהיה ג' ימים קשור, לעשות בו דין. וזה היה קשה להם מכל המכות, שהיכה אותם הקב"ה ע"י ר"מ. ולא עוד, אלא שציווה שלא לאכלו בחשק, אלא על השובע. ומיד שרואים עצמותיו בשוק ואינם יכולים להצילו, קשה להם זה מכל. ולא עוד, אלא שנאמר בהם, ומקלכם בידכם, להכניע כל אלהי מצרים תחת ידיהם. ומשום שאלהיהם הם בכורות ממונים, כתוב, וה' היכה כל בכור.
תשלז) אחר כל זה כתוב, לא יאכל חמץ שבעת ימים, תאכל עליו מצות לחם עוני. וכתוב, כל מחמצת לא תאכלו. למה ציווה שלא לאכול חמץ שבעת ימים ולאכול בהם מצה? ולמה פעם כתוב, לא יאכל, ופעם, לא תאכלו? אלא ז' כוכבי לכת הם שבתי צדק, מאדים חמה נגה כוכב לבנה, חג"ת נהי"מ, שבכלים דאחוריים דמלכות. והם מצד טוב ורע, שהאור שבפנים הוא מצה, והקליפה שמבחוץ היא חמץ. חמץ זכר, מחמצת נקבה, הם זו"ן של אותו הקליפה שמבחוץ. ועל הדכר דקליפה, שאינו כל כך חמור, נאמר, לא יאכל. ועל הנקבה דקליפה, שהיא חמורה, נאמר, לא תאכלו.
תשלח) המצה שמבפנים ז' כוכבי לכת שמורה מן הקליפות. והן שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. הכלים דאחוריים של המלכות דאצילות, שהחכמה מתלבשת בהם בעת גדלות המלכות. ונאמר עליהם, ושמרתם את המצות. מצה שמורה מן הקליפות, לבעלה, ו', ז"א, שהוא ו' דהויה. ובו עם הו' המצה נעשית מצוה.
תשלט) מי ששומר אותה אל י"ה, הגנוזים במ"צ מן מצה, כי בחילוף הא"ב של א"ת ב"ש, הם י"מ ה"צ, שהמ' של מצה מתחלפת בי', והצ' דמצה מתחלפת על ה'. ז"ש, י"ה הגנוזים במ"צ דמצה. וציווה הקב"ה לברך את המלכות בשבע ברכות בליל פסח, שבע הנערות שלה, ז' כליס חג"ת נה"י דמלכות דאצילות מבחינת האחוריים, הנקראים: שבתי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה. וציווה להעביר מהם הקליפות, חמץ ומחמצת, שהם עננים חשוכים המכסים על האורות של ז' כוכבי לכת, כמ"ש, באו אל קִרְבֶךנָה ומראיהן רע, חושך כאשר בתחילה. כי כל כך חזק החושך של עננים שלהם, עד שהאורות שבז' כוכבי לכת, אינם יכולים להאיר להם. ומשום זה כתוב, לא נודע כי באו אל קרבנה.