שלשת האותות
בהתפשטות הקליפה, הנחש ישופך ראש. דהיינו, בהרהורים שלא יאמין רק מה שיראה בעיניו, כי החכם עיניו בראשו. אמנם שורש הקליפה הוא להפך, כמ"ש כחויא דמחי בזנבא דיליה, דכפיף לרישיה, כלומר, שנותן לו להאמין, אך בדרכים שאינם מביאים תועלת, ובאנשים שאינם ראויים, כי אז יוכר בין עובד ה' וכו'.
ולפיכך בני ישראל כשהיו במצרים, ששמרו שמם לבושם ולשונם, שמם, הוא שם הוי' אמונה. לשונם, הוא סוד השלא לשמה, שלא היה פיהם ולבם שוה, ומכל מקום על כל פנים גברו על לשונם. ולבושם, ה"ס בחיצוניות של קדושה לא פגמו, וכיון שכן היה שולט בהם רק הנחש הכללי, דהיינו, "דכפיף רישיה ומחי בזנביה".
וישליכהו ארצה. כלומר, שניתן רשות לקליפה, ויהי לנחש וינס משה מפניו, כלומר, שגילה להם שהסיבה שלא שמעו אליו עד היום, הוא מכח הנחש הזה דמחי בזנביה. ועל כן, ויברח משה מפני פרעה.
אבל עתה נתן לו השי"ת כח זה, שלח ידך ואחוז בזנבו, כלומר, שלא יאמינו לרשעים, רק יאמינו בו. ואז, ויהי למטה בכפו, כי יראו שישיגו אמונה שלימה וטהורה, והנחש לא יוכל להכותם עוד.
האות על אמונת חכמים. כי מדרך המאמין לחסר נפשו מחכמה, ואין דעת לקליפות, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירי.
בעת שיפרשו הימנו ומתקרבים לנביאי שקר, ירגישו שני קלקולים:
א. שמתיבשים.
ב. אשר התורה הישנה ששמעו הימנו מתהפך להם לדם ולא יכלו להנות כלום.
לא מצאנו כלל בכל ההמשך של פרשת מצרים, פרט למטה ונחש, שיצווהו הקב"ה מופתים בשביל אמונת ישראל, אלא כל המופתים היו רק לפרעה.
התירוץ הוא, כי זה לעמת זה עשה האלקים. ועל כן לא יתכן וגם אין סיפוק במופתים להביא את האמונה. מכל מקום לא שמע פרעה אליהם, כי תלה החסרון בכח החרטומים, ולא היתרון באמונת הוי'.