חלק י'
ורשה. בית הדין הרבני.
המלמד מניף באוויר דף מקומט למחצה.
לפניו יושבים בשקט שלושה רבנים זקנים: הרב פלדמן, הרב אפשטיין והרב זילבר.
המלמד שמואל: "המנוול הזה! גם משם הוא לא מפסיק את הניסיונות שלו לחבל בקהילה שלנו. המכתב הפתוח הזה מהווה קריאת תיגר על כולנו! המכתב הזה עובר מיד ליד. אתם יודעים מה הוא כותב? 'מעל ראשינו מרחפת סכנה איומה. המורים והמנהיגים שלנו חייבים לשמוע אותי, ואם ימאנו, לפחות שמעו אתם, אנשיה הפשוטים של פולין, אחי ואחיותי האהובים. עליכם לעזוב מיד את אירופה. נוחה ככל שהיא תיראה לכם, עזבו הכול וחזרו לארץ ישראל. הגלות נגמרה. מוטלת עלינו משימה גדולה – להביא אור לעולם. עד אשר לא נעשה כן, העולם כולו יהיה נגדנו. המנהיגים שלכם אינם מבינים זאת. ולכן הם מביאים ייסורים על כולם. וקודם כול – עליכם! אך יש דברים שעוד אפשר לשנות. עזבו את אירופה! מהר ככל האפשר!'"
המלמד מפסיק לקרוא ומביט בנוכחים.
הוא זורק את הדפים על הרצפה ודורך עליהם ברגליו.
המלמד: "אני דורש מכם לשים לזה סוף! אנחנו יכולים להגיע אליו בכל מקום ( צועק). צריך לתפוס אותו וללמד אותו לקח! שלא יהיה לו מקום – לא שם, לא כאן, ולא בשום מקום!"
בוקר. חדרו של הרב אשלג.
ראשו מוטל על השולחן.
כוס עם שאריות קפה הפוכה לידו.
המאפרה מלאה בדלי סיגריות...
קול נפץ אדיר נשמע לפתע, ואבן גדולה שוברת את חלון חדרו של הרב אשלג ומתגלגלת בקול על הרצפה.
דרך החלון השבור נשמעות צעקות של נשים.
הרב אשלג קם משולחנו.
רבקה מציצה אל החדר מפוחדת.
הרב אשלג ניגש אל החלון.
לעיניו נגלית תמונה מפתיעה.
קבוצת נשים ומאחוריה קהל גדול של גברים יהודים דתיים מתנדנדים מתחת לחלון ביתו.
אישה צעירה: "אני לא רוצה שבעלי ישתגע! מה עשית לו?!"
אישה מבוגרת: "הסתכלו עליו, איך הוא עומד שם וצופה בנו! אתה לא תפחיד אותנו! הילדים שלנו הם יהודים אמיתיים, ולא ניתן אותם לך!"
מתוך קהל הגברים נשמע קול של גבר, שלא ניתן לזהות את פניו.
קול של גבר: "אנחנו רוצים שתעזוב את העיר הקדושה שלנו. אתה מקלקל אותה בנוכחותך! הסתלק מכאן!"
אישה מבוגרת: "אחרת נעקור את העיניים שלך ושל אשתך! נשרוף את ביתך! מפיץ מגפות שכמוך...!"
הרב אשלג ( ברוגע): "אתם חדורי שנאה. וזה לא טוב."
האישה הזקנה מסתובבת אל הקהל:
- "החריבו את הבית הזה! אתם גברים או לא?!"
עוד כמה אבנים נזרקות בידיים מיומנות, ושוברות את החלון ליד הרב אשלג.
שברי הזכוכיות עפים בקרבתו.
רבקה תופסת אותו בשרוולו ומנסה לגרור אותו מהחלון.
רבקה ( צועקת): "מה אתם עושים?! התביישו לכם! אתם הרי יהודים!"
אבן חולפת ליד ראשה.
ופתאום, מעל כולם נשמע קולו הרועם של הרב אשלג.
- "אתם יודעים שאני עוסק בחכמת הנסתר?"
כאילו ניתנה פקודה, והקהל קופא על מקומו.
הרב אשלג: "אתם יכולים לשבור את כל חלונות ביתי. אבל אני יכול לתקן את הכול במילה אחת."
הקהל שותק...
הרב אשלג: "ואז כל העולם יראה את כוחי האדיר, ואת מה שקורה למי שמתנגד לו..."
קולה של אישה: "מה, נבהלתם?! הוא לא יעשה לכם כלום!"
הרב אשלג: "שברתם את חלונות ביתו של מקובל שיודע את סוד החיים והמוות!"
הקהל מתחיל להתנועע בעצבנות.
הנשים שעמדו בשורות הראשונות מסתובבות בשקט ומסתכלות לאחור, מתחילות להתרחק מהבית...
אחריהם נסוגים גם הגברים.
הרב אשלג מסתכל עליהם מלמעלה.
רבקה, כולה רועדת, עומדת שם, נצמדת לבעלה.
הרחבה ליד הבית מתפנה במהירות.
רבקה ( בלחש): "דבריך היו אמת? אתה יכול לתקן את הכול במילה אחת?"
הרב אשלג: "כן. ( מסתובב אליה) את מפקפקת בזה? אני יכול לתקן את הכול במילה אחת."
רבקה: "מהי המילה זאת?"
הרב אשלג: "במילה אחת... שאגיד לזגג עמיקם... הוא הרי גר כאן, מרחק שני בתים מאיתנו... הוא יגיע מיד ויתקן את כל החלונות שלנו."
רבקה מחייכת... ולאחר מכן מתחילה לצחוק... והנה הם כבר צוחקים יחד...
הרב אשלג לוקח את בתו בידיו ורוקד איתה.
רבקה וברוך מוחאים כפיים.
ירושלים. לילה.
ביתם של האשלגים.
חדר שהפך לכיתה.
הרב אשלג יושב ליד השולחן. מולו יושבים תלמידיו.
השיעור עומד להתחיל.
משה ( בהיסוס): "המורה, זו שצעקה עליך היתה אשתי... היא מספרת שרב אחד אסף אותן, את כולן, בבית הכנסת. וגרם להן לבוא ולהשתלח בך. היא אמרה שקראו לו..."
הרב אשלג: "חבל שאתה מספר לי את זה. את כל מה שלא קשור לשיעור יש להשאיר שם ( מצביע על הדלת)."
הדלת נפתחת לפתע, ויהודי דתי זקן וגבוה עם כובע יוקרתי עשוי פרווה נכנס אל החדר. שמעון קם מיד.
כל התלמידים קמים גם הם.
הזקן: "תרשה לי להיות נוכח בשיעור שלך, כבוד הרב אשלג?"
הרב אשלג: "אני מלמד רק את תלמידי."
שמעון ( לוחש לרב אשלג): "זה אברהם יצחק הכהן קוק – הרב הראשי לארץ ישראל."
הרב ( כאילו לא שמע אותו): "זהו זמן ללימוד, לא לחקירה."
הרב קוק: "לא הגעתי כדי לחקור. הגעתי לשיעור שלך."
הרב אשלג: "עלי להזהירך שהחרימו אותי בוורשה ושהרבנים האחרים יכולים להבינך שלא כראוי. צפויות לך אי נעימויות. אתה דמות רשמית."
הרב קוק: "אני יודע. קיבלתי אזהרות מוורשה ומכאן. לא אוהבים אותך..."
הרב אשלג: "אתה רואה. מלבד זה, יש לי נקודת מבט אישית על כל נושא."
הרב קוק: "אני מודע גם לכך."
הרב אשלג: "אני מלמד קבלה, וקבלה בלבד."
הרב קוק: "אני יודע את כל זה. אין צורך שתמנה בפני את מעלותיך. הרב חדד עומד שם, מעבר לחלון. הוא דורש שאעצור אותך."
מעבר לחלון מופיעות לרגע פניו החיוורות של הרב חדד.
הרב אשלג ( בלי לשים לב אליו): "אי אפשר לעשות את זה."
הרב קוק: "גם את זה אני יודע. ביקשתי להצטרף לשיעור הקבלה שלך. אם אינך מתנגד, אבקש להישאר."
הרב אשלג ( בהיסוס): "אתחיל בשיעור. אתה יכול להישאר."
הרב קוק: "תודה"
הרב אשלג מסתובב לתלמידיו.
הרב אשלג: "הקבלה אינה דת, היא מדע."
כל התלמידים פוזלים לכיוון האורח.
הוא מסתכל על הרב אשלג.
הרב אשלג: "הדת מבוססת על אמונה במה שמישהו סיפר לך. הקבלה מבוססת על ניסיון מעשי ואמפירי. אני מאמין רק לאחר שהשגתי בעצמי!"
הרב אשלג מתחיל לטייל בחדר, ואינו שם לב לאיש.
ראשו של הרב חדד מופיע ונעלם שוב.
הרב חדד מביט ברב קוק, כמו מנסה להבין למה הוא לא מתערב.
הרב אשלג: "הדת מרגיעה... ואילו הקבלה דורשת בערה פנימית תמידית. היא נועדה רק לאותם אלו שנשרפים על ידי השאלה – בשביל מה נולדתי?!"
פני התלמידים מרותקים למורה שצועד מקיר לקיר. ניכר שהם גאים בו.
הרב אשלג: "יש הבדל מהותי מאוד בינינו לבין יתר הדתות."
הרב חדד מסמן לרב קוק. הרב קוק אינו מגיב.
הרב אשלג: "הדתות אומרת – בקש מהבורא והוא יעזור לך. הוא יסלח, יחמול, יעזור... התפללו והוא ישנה את יחסו אליכם. ואילו הקבלה אומרת שהבורא אינו משתנה."
הוא נעצר ליד החלון ומביט בכולם.
הרב אשלג ( בקול ברור): "הוא לא משתנה! אנחנו אלה שצריכים להשתנות ביחס אליו. רק אנחנו. והבקשה היחידה שיכולה לנבוע מאיתנו היא – שהוא יתקן אותנו!"
הרב אשלג נשען על אדן החלון.
הרב אשלג: "ניגשתי אל החלון מתוך כוונה שהרב חדד יוכל לשמוע כל מילה שאני אומר... כל ספרי הקודש שלנו נכתבו על ידי מקובלים, והם מדברים רק על דבר אחד – על הדרך לעלות מעל למלאך המוות, מעל לאגואיזם. 125 מדרגות של גילוי האהבה – זוהי חכמת הקבלה. היא הופיעה הרבה לפני כל הדתות, במטרה אחת – להחזיר את העולם לאחדות. לבנות ולחזק את האהבה. מה יכול להיות נעלה מזה?!"
הדלת נפתחת לרווחה והרב חדד נכנס.
הוא פשוט נחנק מזעם.
הוא מסתכל על הרב קוק וצועק.
הרב חדד: "ואתה, המנהיג הדתי הראשי של ישראל, יכול להקשיב לזה?! לאדם שממוטט כעת לפניך את כל יסודות הדת שלנו?! ואתה שותק?!"
הרב קוק ( ברוגע): "איני רואה כל בעייתיות בדבריו."
הרב חדד: "מה?! הקבלה היא מדע?! הדת היא פסיכולוגיה?! הקבלה מיועדת לכולם?! הבורא הוא חבר?!"
הרב קוק: "אני מסכים עם כל מילה של כבוד הרב אשלג."
הרב חדד שותק בהלם.
הרב קוק ניגש לדלת, אך נעצר רגע לפני היציאה.
הרב קוק ( לרב אשלג): "אם רק היית יודע איזו הנאה הייתי חש לו יכולתי להישאר כאן וללמוד קבלה מפיך... אבל איני יכול... אסור לי. חבל... כמה חבל..."
הוא יוצא מהחדר.
הרב חדד מביט בו כשהוא מתרחק.
שמעון: "אולי גם אתה, הרב חדד, תישאר לשיעור?"
הרב חדד ( לרב אשלג): "אל תדאג. בכל מקרה חייך כאן לא יהיו חיים!"
מחסן גדול מברזל עם חלונות עץ מחוררים. אנשים עוקפים אותו, סותמים את אפם בידיהם. דרך החריצים בחלונות אפשר לראות איך בחושך, בתוך הבית המאובק, אדם חוזר בהתמדה על אותן תנועות מונוטוניות. זה הרב אשלג.
נחלי זיעה ניגרים על פניו. הוורידים שבידו מנופחים. הוא מחזיק גליל עץ שברזל חד מחובר אליו. הברזל עולה ויורד, מגלח את העור...
מרחק שני מטרים ממנו, ליד מכונה מיושנת, עומד ברוך ומעביר את העור דרך גלילים שעליהם מלופף נייר שיוף עבה.
חיים מותח את העור באמצעות יתדות עץ, על גבי מכשיר מיוחד.
משה מעוות את פניו ומוריד חתיכות בשר מהעור הרטוב...
שמעון שובר את העור הקפוא לחתיכות באמצעות פטיש וזורק אותן למים...
הרב אשלג מכה בחתיכות העור עם ברזל. הדפיקות מהדהדות בקול רם במרחבי המחסן.
כולם יושבים סביב שולחן ארוך בפינת המחסן.
ברוך מוציא אוכל מהסל: לחם, ביצים, בצל ומים.
הרב אשלג מברך על הלחם ואוכל...
משה מגרגר בגרונו לפתע.
קולו ניחר.
הוא מנסה לקום, אבל לא מספיק.
הוא מקיא ממש על השולחן.
שמעון מזיז אותו הצידה.
משה מקיא ללא הרף.
ברוך מנקה את השולחן בדממה.
הרב אשלג אוכל, כאילו דבר לא קרה.
משה ושמעון חוזרים.
משה מתיישב וסוגר את עיניו בעייפות.
משה: "אנחנו חייבים לעבוד כך? ברפש הזה? חייבים?"
הרב אשלג: "אמרתי לכם שיהיה קשה."
משה: "אבל אפשר למצוא משהו נקי יותר... הרי..."
הרב אשלג: "זו העבודה הנקייה ביותר."
חיים: "למה... תמיד רציתי לשאול – למה כותבים את התורה דווקא על עור, דווקא על העור המסריח והמלוכלך הזה?!"
הרב אשלג מזיז הצידה את הצלחת הריקה ומתיישר:
- "מפני שהתורה נועדה לתיקון בלבד."
הוא מעביר את מבטו לחיים:
- "זה ברור לך?!" הוא שואל בלי לתת לו אפשרות לענות. "רק כאשר אתה רוצה להתנקות, להשקות את עצמך במים, לקרוע מעצמך את כל הרוע שבו אתה נתון, רק אז אתה פותח את התורה. היא מורה לנו כיצד לזכך את עצמנו מהרוע הזה. היא אינה ספר סיפורים. זו הדרך ממך אל הבורא... [1]"
הרב אשלג מביט בכולם.
- "...והיא עוברת דרך כל הרפש הזה."
כולם שותקים.
טפטוף מים נשמע ברקע.
מעבר לחלון נמשכים החיים.
ואילו כאן שוררת דממה.
הרב אשלג סוגר את עיניו ומתחיל לשיר.
מתחת לכיפת המחסן נשמעת מנגינת "מרדכי יוסף" – אותה המנגינה שנשמעה בביתו של ברוך, וגם בקוצק.
בזה אחר זה הם מצטרפים אל שירתו של הרב, נזהרים שלא להוציאו מריכוז.
הידיים עולות ונחות על כתפי השכן.
כולם מתחברים עכשיו יחד...
עוברים ושבים מציצים בחלונות.
הם רואים יהודים שיושבים בחיבוק, כשעיניהם עצומות והם מתנדנדים.
הדלת נפתחת בזהירות.
למחסן נכנס אדם נמוך קומה עם תיק דוורים.
הוא עומד שם. ומהסס להפריע להם בשירתם.
הניגון מסתיים. כולם יושבים עוד זמן מה בעיניים עצומות.
הדוור משתעל בשקט.
הדוור: "מצטער שהפרעתי לכם, אבל העניין לא סובל דיחוי."
כולם מסתובבים אליו.
הדוור ( לרב אשלג): "אתה הרב אשלג?"
הרב אשלג: "אני מקשיב."
הדוור: "כמה טוב שמצאתי אותך! אני מחפש אחריך מהבוקר. הייתי אצלך בבית. אשתך שלחה אותי לכאן... לנין מחפש אותך... האם זה ייתכן?"
הרב אשלג: "ייתכן."
הדוור: "הייתי בטוח שמהתלים בי. הם אומרים: 'לנין על הקו.' ( הדוור נכנס לתוך המחסן, הוא מדבר מהר ופונה לכולם). אני יודע מיהו לנין. כל קרובי שם, ואני מדבר וכותב רוסית. לכן עניתי להם ברוסית: 'המכשיר הזה לא נועד למשחקים... זה מכשיר יקר, וכאן זה הדואר!'"
הרב אשלג ( קוטע אותו): "מה אמרו לך?"
הדוור: "שלנין יתקשר אליך ( מסתכל על השעון) בעוד חצי שעה."
הרב אשלג קם בהחלטיות והולך לעבר היציאה.
הדוור רץ אחריו.
הדוור: "התקינו לנו את המכשיר הזה רק אתמול... ואז... כך פתאום, לנין..."
יום. רחובותיה התוססים של ירושלים.
הם הולכים ברחוב במהירות.
חיים, משה, ברוך ושמעון בקושי משיגים את הרב אשלג והדוור.
בניין הדואר מתקרב.
דואר. הרב אשלג עומד ליד מכשיר טלגרף חדש ונוצץ.
הדוור ( מביט בשעון): "הם אמרו שהוא יתקשר בדיוק בשעה שתיים... אבל אתה יודע, זו לא שיחה מתל אביב... או, בדיוק שתיים."
מחוגי השעון מורים שתיים בדיוק. ומיד לאחר מכן מתחילות לרוץ שורות הטלפרינטר.
הרב אשלג קורא:
- "אני רוצה לשוחח עם אשלג. לנין."
הרב אשלג מסמן בראשו לדוור.
- "שלום לנין. זה אשלג."
הדוור כותב במהירות ולוחש בהתפעלות
- "אני לא מאמין! לנין בכבודו ובעצמו!"
- "בכל זאת הצלחתי למצוא אותך..." כותב לנין.
- "איך אתה מרגיש?" מכתיב אשלג.
- "אני גוסס. אבל זה לא הדבר הנורא ביותר. האמן לי."
[1] שלמה המלך אמר שהאדם צריך לכתוב את התורה על לוח ליבו. פירוש הדבר הוא שעליו לתקן את הלב האגואיסטי שלו ולהפוך אותו לאוהב ונותן. תורה – לשון הוראה, לימוד. התורה מלמדת אותנו כיצד לתקן את עצמנו.