אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק יב'

קטעים דוקומנטריים של אנגליה משנת 1926. אנגליה יפה ופורחת. רצף תמונות ממשלתיות – אירוע שבו משתתפת מלכת אנגליה. ראש ממשלת אנגליה, לויד ג'ורג', נפגש עם צ'רצ'יל. הם מאכילים שחפים על חוף הים. לידתה של מלכת אנגליה הבאה – אליזבת' השנייה. נסיעה בלונדון במכונית עם גג פתוח.

בית בעל שלוש קומות באחד מרחובותיה השקטים של לונדון.

החלון בקומה השנייה פתוח.

חדרו של הרב אשלג.

הוא רכון על השולחן.

עשן מיתמר ממאפרה עמוסת בדלים.

הוא כותב במהירות.

הדלת מאחורי גבו של הרב אשלג נפתחת ונסגרת.

אהרון נכנס בשקט ומתיישב על כיסא ליד הדלת.

הרב אשלג לא שומע שהוא נכנס, וממשיך לכתוב.

אהרון בולע תרופה... ומשתעל בכוונה.

אהרון: "לא הלכת לישון?"

הרב אשלג ( בלהט): "נדמה לי שמצאתי את הדרך להסביר את הדברים... הזוהר הרי פשוט, כשאתה קורא בו, אתה מבין שהכול מדבר עליך. מצאתי איך להסביר את זה..."

אהרון מחזיק בידיו דפים מלאים בכתב ידו של הרב אשלג.

אהרון: "קראתי."

הרב אשלג: "והבנת?"

אהרון: "לא... ( בחופזה) אבל אולי זה בגלל שאני כסיל גמור, גם בחדר בוורשה הייתי כסיל..."

הרב אשלג קם ומזיז את הכיסא בחדות.

הרב אשלג ( ברוגז): "אני לא יודע להסביר את זה כך שיהיה פשוט יותר!"

אהרון: "אל תדאג. זה יבוא! מובן שלכתוב לשוטים כמוני, שלא זקוקים לדבר מלבד החיים שלהם, לכתוב כך שיהיה ברור ופשוט זה... ( מחפש מילים) לא דבר פשוט."

הרב אשלג ( חוזר שוב על הדברים שכתב): "הבורא אינו רואה את הגופים שלנו, אלא נשמה כללית אחת. היא מחברת את כל נשמותינו. הן מחוברות זו לזו באהבה, ופועלות על פי מחשבה אחת בלבד – מחשבת הבורא."

אהרון: "מהי אותה מחשבה?"
הרב אשלג: "אהבה. אין דבר מלבדה. השפעה מוחלטת."

אהרון: "היכן היא – האהבה הזאת?"

הרב אשלג: "היא חודרת את הכול."

אהרון ( בפתאומיות ובכעס): "אבל איפה?! איפה?! תראה לי אותה, תן לי להרגיש אותה, אפילו במעט! ( עוצר לרגע. פאוזה). סלח לי..."

הרב אשלג ( מזיז את ידיו לצדדים): "אני משתדל שיבינו..."

אהרון ( מצביע על הדפים בידיו): "נתתי את זה לחבר שלי שיקרא. הוא מו"ל ידוע כאן. הוא גם יהודי..."

אהרון: "הוא עצר בשורה החמישית והתחיל לצחוק על כל מה שכתוב פה."

הרב אשלג: "זה לא ברור?"

אהרון: "לא. ברור שכולנו אגואיסטים, ושאין לנו את אותה מחשבה פשוטה שיש לבורא – לאהוב. אנחנו לא אוהבים איש מלבד עצמנו. ( הוא מעביר את מבטו לחלון). אבל למה האהבה שלו מולידה כל כך הרבה ייסורים ושפיכות דמים?! ( פאוזה) זה כל כך כואב... ואני כל כך לא רוצה למות..."

הרב אשלג מסתובב לשולחן.

הוא לא שם עוד לב לאהרון.

הדלת מאחורי אהרון נסגרת בשקט.

הרב אשלג ממשיך לכתוב.

- "הגוף שלנו סובל. הוא נולד כדי לסבול ולהיקבר. הגוף הוא הרצון לחיות למען עצמנו בלבד. והחיים למען עצמנו מתישים אותנו."

הוא מרים את ראשו לרגע.

אהרון כבר לא שם.

והוא כל כך רוצה לחלוק עמו את אשר כתב.

הוא כותב במהירות: "רק כאשר נרצה להשפיע לאחרים, ייעלמו כל הדאגות והייסורים מן העולם."

מתוך החלון מנשבת רוח חמה ומאוד לא אופיינית ללונדון.

אפשר לראות את הכוכבים, וזה אומר שאין עננים.

הרב אשלג קם ויוצא מהבית.

לילה. לונדון. רחובות שוממים.

הרב אשלג צועד ברחוב.

ערפל כבד מכסה את העיר.

נשמע קולו של בנו, ברוך, כשהוא מקריא את השורות הראשונות של מכתבו לאביו:

- "מרגע שנסעת, נשברנו... כלפי חוץ אנחנו מלאי מרץ, אך כלפי פנים צפוי לנו משבר. אני חש בכך... ואין כאן איש שיוכל לכוון אותנו. אין איש שיוכל לעצור את הטירוף הזה. הידיים מרפות. הכוחות נגמרים."

לונדון. חדרו של הרב אשלג.

מכתב פתוח שוכב על השולחן.

הרוח שחודרת מבעד לתריסים מניעה את הדפים.

שורות המכתב נראות בבירור.

קולו של ברוך נשמע ברקע.

- "... אנחנו לא יכולים בלעדיך. אבא, מה לעשות?!"

הרב אשלג מחזיק את הנוצה בידו וטובל אותה בדיו. הוא כותב ומקריא בקול...

- "אחַי האהובים, אני יודע שאתם מיואשים, מלאי ספקות ופחד. זה טוב מאוד. הייאוש הוא ראשית העלייה. שוב ושוב, תוך שאתם נופלים וקמים, נסו לראות מאחורי הגופים החלושים שלכם את ניצוצות האהבה המפעמים בכל אחד מכם. זכרו תמיד שאם לא תתאחדו – יהיה זה מקום קבורתכם..."

ידו של הרב אשלג עוצרת לרגע, והוא מוסיף:

- "תגלו שאין לכם כוח להתאחד."

ושוב פאוזה. שוב הוא מביט במכתב.

- "רציתם להתאחד. הבורא זיכה אתכם בשנאה. חשבתם שאתם מסוגלים לאהוב זה את זה, אבל התברר שאינכם מסוגלים לעשות דבר."

ירושלים. כיתה.

ברוך מקריא את המכתב.

ברוך ( מקריא): "אתם ניצבים כעת בפני הר סיני... [1] זהו הר של שנאה. והוא נמצא בתוך כל אחד מאיתנו."

שמעון מניד בראשו.

ברוך קורא: "איך להתעלות מעליו? מהיכן לשאוב כוחות?"

חיים מקשיב בריכוז.

על פניו של משה מופיע חיוך קטן.

ברוך: "אתם שואלים מאין לשאוב כוחות?! רק מהבורא. זה הוא שחשף בפניכם את האמת עליכם, והוא מצפה שתפנו אליו. עשו זאת. דרשו ממנו כוח לאהוב זה את זה."

שמעון ( לוחש): "איך לדרוש זאת? איך?!"

ברוך מקריא את השורה האחרונה של המכתב: "איך? באמצעות ספר הזוהר. תנו לו להיכנס לתוככם."

לונדון. לילה.

הרב אשלג כותב ללא הרף.

הנוצה משרטטת שורות עדינות של טקסט.

הוא כותב בלי לטעות.

הוא מסיים לכתוב ומניח את הדף בקצה השולחן על ערמה מכובדת של דפים.

החלון פתוח. הלילה חם ורגוע.

לפתע הוא שומע קול מוזר דומה לאנחת כאב.

הרב אשלג מרים את ראשו, קם וניגש לחלון.

האנחה נשמעת מלמטה.

האנחה מתחזקת יותר ויותר וכבר הופכת לצעקה.

הרב אשלג מגיח מבעד לחלון ומסתכל למטה.

הוא מבחין באור הבוקע מחלון פתוח בקומה הראשונה.

הוא יורד בגרם המדרגות לקומה הראשונה.

מתקרב אל דלת חדרו של אהרון.

מתחת לדלת, על הרצפה, רואים קרן אור דקה.

הרב אשלג פותח את הדלת.

הוא רואה את אהרון שוכב באמצע החדר. פניו חיוורות מאוד ומעוותות מכאב.

הרב אשלג מתכופף אליו.

אהרון לוחש משהו, אבל הדבר היחיד שנשמע הוא אנחת כאב.

הרב אשלג הופך אותו בכוח על הגב, פותח את חולצתו ומניח את ידיו על בטנו.

הוא מביט לתוך עיניו של אהרון.

גופו של אהרון מפרכס לפתע ומתיישר על הרצפה.

אהרון מביט לתוך עיני הרב אשלג.

הרב אשלג: "עד כמה תכופים ההתקפים הללו?"

אהרון ( בקול חלוש): "כאלה... פעם בחודשיים... כשהתרופות... לא עוזרות... פעם זה היה פוקד אותי אחת לחצי שנה... ועכשיו... הן תכופות יותר ויותר..."

הרב אשלג: "מה האבחנה?"

אהרון: "סרטן הכבד."

הרב אשלג: "ממתי?"

אהרון: "זה התחיל עוד בפולין... ככל הנראה."

הרב אשלג: "קיווית שארפא אותך?"

אהרון ( שותק ארוכות): "עייפתי מאוד. ניסיתי הכול (מביט בעיני הרב). קיוויתי."

הרב אשלג: "אתה זקוק לרופא... לא לי."

אהרון מתיישב על הרצפה בקושי רב.

אהרון: "הם נותנים לי שנה לחיות. לא יותר... הייתכן שלא ניתן לעשות דבר?!"

הרב אשלג: "הקבלה לא עוסקת בריפוי הגוף."

אהרון מרים את גופו בקושי ומתיישר על הרצפה. הוא לא מסוגל לקום.

אהרון ( מביט ברב אשלג): "אני מוכן לעשות הכול, רק להפסיק את הכאבים הללו ( עיניו מתמלאות דמעות). לא ייתכן שלא תהיה ברכה כלשהי, תפילה, קמע... משהו!"

הרב אשלג ( נחרצות): "אין. אין דברים כאלה!"

אהרון ( מתעוות. בכאב): "אבל אתה בעצמך אומר שהקבלה היא הדרך לאושר! רפא אותי, ואתן את הכול..."

הרב אשלג: "אם אפשר היה לקרוא שורה בזוהר ולהבריא, כולם היו נוהרים לקבלה. הקבלה מרפאת את הנשמה, ולא את הגוף. היא נועדה למחפשים אחר משמעות החיים, לאלה השואלים לשם מה אני חי, ולא לשואלים איך להירפא מסרטן."

אהרון קם בקושי.

הרב אשלג: "שכב. מצפה לך היום שינה עמוקה."

לונדון. בוקר. רצף תמונות דוקומנטריות. השעון שעל ה"ביג בן" מכריז כי חלפה שעה. אנשים הולכים לעבודה. הרחובות סואנים. אוטובוסים דו-קומתיים, תחנת רכבת, בצמתים מרכזיים עומדים שוטרים בכובעים גדולים ומכוונים את התנועה. נשמעות צפירות של מכוניות. יום חדש מתחיל.

בתוך ביתו של אהרון.

משרתת מניחה בעדינות מגש עם אוכל לפני דלת חדרו הסגורה של הרב אשלג, ולוקחת מגש דומה, שהרב לא אכל ממנו דבר.

היא מאזינה למתרחש בפנים.

מאחורי הדלת נשמעים צעדים מדודים.

חדר.

כתבי יד פרוסים על שולחן...

הרב אשלג צועד סביב השולחן, כשראשו מכוון מטה.

הוא נעצר.

מצמיד את פניו לקיר ועומד כך דקות ארוכות.

הבזק.

הוא פוסע בשביל.

מסביבו מרחבים תכולים ונקיים. שדות מלאי פרחים. מימינו, עצים שמזמינים לחסות בצילם. משמאלו, על גבעה ניצבת העיר הלבנה. מעליו, קשת בענן.

מעומק המרחבים התכולים נשמע לפתע ניגון, שקוף כמו המים, והוא כמו נוגע בו ברכות.

חדר.

הרב אשלג דוחף את עצמו מהקיר.

הוא מאמץ את אוזניו, אך המנגינה לא נשמעת.

ירושלים. לילה.

משה וחיים פוסעים ברחובות העיר.

הפטרול הבריטי מנופף להם לשלום. הם ממשיכים הלאה.

שתי צלליות חוצות את הכביש.

הן נעצרות לרגע, ונשמע קול של רובה נטען.

הן שוב נעלמות בעלטה.

משה וחיים חולפים על פני השטח הפתוח ומתקרבים לחלון המואר.

הכניסה לכיתה.

ברוך מחזיק בידיו מכתב חדש שהגיע מהרב אשלג.

ברוך ( קורא בקול): "היכן היא – המחשבה התמידית על האיחוד?! היכן הצעקה הפנימית – תן לנו כוח לאהוב זה את זה?!"

ברוך מרים את ראשו מהמכתב. עיניו דומעות.

חיים: "קרא, קרא!"

ברוך: "חשבו איך להתאחד. התחננו לעזרתו. אל תירגעו. אל תרפו ידיים. שברו את ליבכם בחיפוש אחר האהבה."

ברוך שוב מפסיק לקרוא.

נשימתו נעתקת ממנו.

הוא לא מסוגל לדבר.

חיים ( מפציר בו): "קרא!"

ברוך: "זכרו, הבורא שומע רק לב שבור." ( הוא ממשיך לקרוא, אבל לעצמו.)

משה ( בכעס): "נו!"

ברוך ( מקריא): "אבל איך אסלח לכם על כך שהסולם שמוצב ארצה – ריק? ( הוא מרים את עיניו מהמכתב) אינכם עולים עליו!"

כולם שותקים.

שקט ארוך משתרר בחדר.

ברוך בוכה.

משה ( בפתאומיות): "נגב את הנזלת!... ( מביט בכולם). מה קורה לכם?! אחד בוכה כמו בחורה, השני... והשני שוב לא התעורר לשיעור! ( צועק) שמעון נכנע!"

ברוך וחיים מביטים במשה.

משה: "אני חושב שעלינו לשכוח ממנו. הוא לא הגיע כבר שני לילות ברציפות."

ברוך: "צריך להעיר אותו ולהביא אותו לשיעור."

משה: "אין כפייה ברוחניות."

ברוך: "הוא פשוט נחלש."

משה: "עשה מה שתרצה, אני נשאר. חבל לבזבז על זה זמן של לימוד."

חיים ( לברוך): "אני הולך איתך."

לילה. רחוב צר בירושלים.

ברוך וחיים הולכים בו יחד.

הם עוצרים ליד חלונות של בית.

ברוך זורק אבן בחלון. נשמע קול חבטה. האבן נופלת על הרצפה.

ברוך מרים עוד אבן וזורק אותה...

שקט.

חיים נצמד אל הקיר.

ברוך מטפס על כתפיו ומתקרב לחלון. הוא פותח את החלון וחודר פנימה.

לאחר מכן הוא מרים את חיים וגם הוא נכנס אל הבית.

בתוך הבית.

הם חולפים על פני מיטות שבהן ישנים הילדים.

מיטת ההורים עומדת בעומק החדר.

הם רוכנים בשקט מעל שמעון שישן לצד אשתו. הם מורידים את השמיכה מעליו ומרימים אותו על הידיים.

ברוך לוקח את בגדיו מהכיסא תוך כדי תנועה.

הם נעלמים בשקט בחלון... ולאחר מכן בחשכת הרחוב.

לונדון. חדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג כותב. שורות חדשות נולדות במהירות.

היד מניחה דף אחרי דף בצד השולחן.

נשמעת דפיקה חלשה בדלת.

הרב אשלג ( מבלי להסתובב): "היכנס."

אהרון נכנס בחלוק לבן. ניכר כי הוא ישן היטב.

הרב אשלג: "שב וקרא."

אהרון מתקרב, לוקח לידיו את ערמת הדפים שנמצאת בקצה השולחן ומתיישב בכורסה.

הוא שוקע בקריאה.

אור חודר אל הבית מבעד לערפל הבוקר.

עיניו של אהרון מרחפות על גבי השורות.

ידו של הרב אשלג אוחזת בנוצה שנעה במהירות. היא לא עוצרת ולו לרגע.

נשמע קולו של אהרון:

- "זה יהיה ספר ענק!"

היד עם הנוצה נעצרת. הרב אשלג מביט על אהרון מהצד.

אהרון ( בהתרגשות): "אפשר לכתוב ספר כזה, רק אם הבורא מכתיב לך כל מילה... אני לא מבין דבר, אבל כולי רועד מהכוח שטמון בו!"

ירושלים. שעת בוקר מוקדמת.

הם רכונים מעל ספר הזוהר, צמודים זה לזה.

משה ( מקריא בקול): "אז נשברה הנשמה הכללית לרסיסים רבים. והם נפלו לעולמנו – עולם מלא חושך..."

ברוך ( ממלמל): "כוונה! כוונה!... תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו!"

משה ( ממשיך לקרוא): "ונפלו ניצוצות הנשמה הזאת לגופים בעולם זה, ונשתררה השנאה."

ברוך ( לוחש): "תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו! תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו!"

משה מניח בכעס את הספר בצד.

משה: "מה אתה ממלמל שם כל הזמן?!"

ברוך: "אבא כתב..."

משה: "לא אכפת לי מה הוא כותב שם! אתה ממלמל, ואני לא מבין דבר ממה שכתוב כאן!"

משה קם בחדות וזורק את הכיסא הצידה.

משה: "באתי ללמוד קבלה – חכמה אדירה. ובמקום זה מתייחסים אלינו כמו אל ילדים קטנים... כוונה! הגעתי לכאן כדי ללמוד ספרים גדולים... שאביך ילמד אותי את זה..."

שמעון: "סתום את הפה, כסיל!"

משה: "מה אמרת???" ( מתקרב אליו)

שמעון: "סתום את הפה! אתה מדבר על המורה שלנו!"

משה דוחף את שמעון והוא נזרק לקצה השני של החדר, תוך שהוא מפזר את הכיסאות לצדדים.

הוא מנסה לקום.

משה מתקרב לעברו באגרופים קמוצים.

שמעון קופץ ממקומו בפנים מעוותות משנאה.

שמעון ( צועק): "אני אהרוג אותך, נבלה!"

הוא רץ לעבר משה, אבל חיים נתלה עליו.

משה מנסה להנחית אגרוף בפניו של שמעון, אבל ברוך תופס את ידו.

ברוך: "אחים... אחים! מה אנחנו עושים?!"

משה מנסה לנער אותו מעליו.

ברוך: "אבל אבא כתב..."

משה מסתובב אל ברוך ותופס אותו בצוואר.

משה: "מה כותב לנו אביך?! הוא עזב אותנו, ועכשיו הוא כותב לנו כל מיני מילים. הוא נטש אותנו ונסע. גם אותנו וגם את משפחתו, את אשתו שכורעת ללדת בלעדיו."

שמעון ( צועק): "הוא המורה שלך!"

משה: "שתוק, סמרטוט! לך אין זכות להגיד כלום!"

חיים ( נעמד ביניהם): "זהו, זהו! אנחנו חייבים להירגע..."

משה מנער את ברוך מעליו ומתיישב מאחורי השולחן.

חיים: "אנחנו חייבים להירגע..."

ברוך: "בואו נקרא פעם נוספת את המכתב..."

משה: "עדיף שנפתח את הספר."

שמעון: "כמה שזה נורא..."

ברוך: "יש בינינו הר של שנאה. אם לא נתגבר עליו..."

משה ( בחריפות): "אנחנו פותחים את הספר כדי לדלות מים חיים ממעייני התבונה שגנוזים בו. הקשיבו לי ( לוחץ עליהם). נפתח אותו – ונקרא מספר הזוהר הגדול."

[1] הר מלשון הרהורים וספקות. סיני מהמילה שנאה. האדם חייב להגיע להר סיני, כלומר – לרצות להתאחד עם האחרים ולהרגיש לפתע שזה לא אפשרי. להרגיש בתוכו הר של שנאה וספקות כלפיהם, שהוא לא מסוגל לכבוש לבדו. זוהי נפילה לצורך עלייה, והוא חייב לדרוש עזרה מלמעלה.