אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק יז'

אדם נזרק החוצה מבעד לדלתות הבניין ברחוב המקביל.

הוא נופל, ומיד קם על רגליו וצועק:

- "אני לא יהודי!"

הקצין צוחק ומצליף בו עם השוט בלחי.

דם ממלא את פניו של יאן. זה אכן הוא.

"תגידו להם! תגידו להם מי אני," הוא צועק אל חבריו העומדים בקרבת מקום, ואל הבחורה הפולנית היפה שהציל פעם.

כולם שותקים.

יאן: "אינכם יכולים לשלוח אותי למות! הם הרי לוקחים אותנו כדי להרוג אותנו! ואנדה?! ואנדה..."

הבחורה משפילה את מבטה.

אחד החברים: "אינך יאן, אתה יענק'לה. אינך פולני, אתה יהודי. ואין מה לעשות בנדון..."

שני גרמנים תופסים את יאן משני הצדדים וזורקים אותו לקבוצת היהודים הזקנים.

תמונות דוקומנטריות של הקמת גטו ורשה. בניית מחנות ריכוז חדשים.

תנועה מתמדת של רכבות עם אסירים.

איש אינו יודע מה מצפה.

אחדים מהאנשים עדיין מחייכים.

הריסת שכונות וכפרים יהודיים ושריפתם.

פשיסטים חוגגים את הסילבסטר של שנת 1940 בוורשה.

יפו. ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג מתקרב בעייפות אל הבית.

בביתו מצפה לו ילד כבן חמש עשרה.

הילד: "אתה הרב אשלג?"

הרב אשלג: "כן"

הילד: "שמי זמייה. הרב ברוך שלח אותי. הוא פקד עלי להגיע אליך ולספר לך הכול."

הרב אשלג מתכופף אל הילד.

הרב אשלג: "הוא נפטר?"

הילד: "לא, הוא חי."

הרב אשלג ( משחרר אנחת רווחה): "היכנס אל הבית, זמייה."

פולין. עיירה קטנה. תמונות דוקומנטריות של פוגורום. בתים עולים באש. נאצים מוציאים מהבית אישה צעירה וגוררים אותה בשערות על האדמה. באותו מקום, בחצר, יורים למוות בקבוצה של יהודים. אנשים רצים ברחובות. אחריהם נוסעים נאצים על אופנועים, ונראה שהם נהנים מאוד מהמתרחש.

קולו של זמייה: "ידענו שרק ברוך הזקן יכול להציל אותנו."

קבוצה של יהודים. זקנים, צעירים, נשים עם ילדים על הידיים, רצים לעבר ביתו של ברוך. ברוך הזקן ששערו הלבין לגמרי, עומד על מפתן הבית.

קולות: "תציל אותנו, ברוך! הם שורפים את הבתים שלנו!"

ברוך ( בתקיפות): "הפסיקו לבכות! היכנסו כולכם אל הבית!"

האנשים נכנסים אל הבית תוך שהם דוחפים זה את זה. ברוך נותר על מפתן הבית, נושא את עיניו לשמים ומביט בעננים המתקרבים במהירות שיא. הוא רואה בהם את השתקפות החיילים הגרמנים עם שרווליהם המופשלים, הם הולכים בשדה הבוער, נוסעים על אופנועים. ברוך חורק בשיניו הרקובות ומרים את אגרופו אל על.

ברוך: "ובכל זאת, אני אוהב אותך!"

הדלת נסגרת בקול טריקה מאחוריו.

היהודים המפוחדים התאגדו יחד.

הם נכנסו בקושי אל תוך ביתו הקטן של ברוך.

הם מביטים בו בתקווה.

נשים מצמידות את ילדיהן אל חזותיהן.

כולם שותקים. איש אינו בוכה.

ברוך: "אז מה, אתם מקללים את הבורא?! שתקו! הרגע דיברתי איתו. הכול יהיה בסדר."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג ורבקה מקשיבים בתשומת לב לזמייה.

זמייה: "כולם ישבו בשקט מופתי, כולם ידעו שהוא מדבר עם הבורא. ואם הבורא הבטיח, אז הוא יציל ( פעם מביט ברבקה ופעם ברב אשלג ואומר, בביישנות) אולי יש לכם במקרה קצת אוכל?"

רבקה חופרת בכיס בצער ומוציאה משם חתיכת לחם יבש.

רבקה(לרב אשלג): "שמרתי לרחלי, אבל שכחתי לתת לה..."

זמייה נוגס בלחם בתאוותנות.

זמייה: "הגעתי אליכם היישר מהספינה. תחילה נסעתי לירושלים, אבל שם אמרו לי שאתם ביפו... ועל הספינה בכלל לא האכילו אותנו, וגם לא לפני כן. ואם כבר מדברים על הדרך שבה הגעתי לכאן, רק נסים התרחשו איתי כל הדרך...

אז היכן הייתי? כן. אני רואה שהוא, ברוך, מסתכל עלי. הוא ניגש אלי ואומר בשקט כך שאיש לא יישמע..."

פולין. עיירה קטנה. ביתו של ברוך.

ברוך: "אתה תיסע לירושלים."

זמייה ( מפוחד): "לאיזו ירושלים?!"

ברוך: "בירת העולם"

זמייה: "לארץ ישראל?! איך אגיע לשם?!"

ברוך ( לוחש במהירות): "אתה תגיע לשם. לא יהיו לך בעיות בדרך. תמצא את הרב אשלג ותספר לו הכול."

זמייה: "אני לא יכול! יש לי אימא ואחיות לדאוג להן!"

ברוך: "שתוק! אמרתי שתיסע, אז זה אומר שתיסע... אני אדאג לאימך ולאחיותיך."

קול מנועי האופנועים נשמע מחוץ לבית. נאצים שיכורים מציצים לתוך הבית דרך החריצים בין הקרשים. הם רואים יהודים שהתגודדו לערמה. הם צוחקים. מנסים לפרוץ פנימה.

בתוך הבית.

ברוך: ( לזמייה): "לו רק היית יודע, יהודי קטן, עם מי אתה עומד להיפגש... ( הוא מתקמט, עיניו מתמלאות דמעות) אל תסתכל עלי! אל תמסור לו את זה! לא... תמסור..." ברוך בוכה מרוב אושר.

נשמעים דיבורים בגרמנית.

דרך החריצים רואים את הגרמנים רצים אל הבית עם מכלי בנזין בידיהם.

יפו. ביתו של הרב אשלג.

זמייה: "הוא אמר... חזרתי על המילים הללו כל הזמן, כדי שלא אשכח אותן... הוא אמר..."

עיירה קטנה. ביתו של ברוך.

האנשים מייללים מרוב פחד.

הנאצים שופכים בנזין על הבית.

ברוך ( כאילו לא שם לב לכך, לוחש לזמייה): "תגיד לו, לכהן הגדול, [1] לגדול שבגדולים, שאני, ברוך – עוף מוזר, שיכור ואפס – מבקש ממנו לסלוח לי על הכול. ושאין אדם מאושר ממני, משום שהיתה לי הזכות להתקשר לנשמה גדולה שהבורא אוהב כל כך... תגיד לו גם... שלא ייתן לדבר לעצור בעדו. ספר הזוהר חייב להגיע לאנשים המסכנים האלה..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

כולם שותקים.

רבקה בוכה חרישית.

זמייה: "ואחרי זה התרחש נס. הוא דחף אותי החוצה דרך הארובה שעל הגג. הצלחתי להתחבא בשיחים וראיתי הכול."

העיירה הקטנה. ביתו של ברוך עולה באש.

קולו של זמייה: "הם הציתו את הבית. איך שהוא בער..."

יפו.

זמייה ( קולו נחלש לפתע): "ואיש מהאנשים שהיו בו לא צעק."

הרב אשלג מתיישר בכיסאו.

העיירה הקטנה.

ביתו של ברוך עולה באש.

הגרמנים המפוחדים עומדים מסביב לבית.

נשמעים דיבורים בגרמנית.

- "הם שם?!"

- "הרי ראית שכן!"

- "אז מדוע הם לא מייללים?!"

- "לעזאזל איתם!"

- "זה לא מוצא חן בעיני..."

קולו של זמייה: "לא הנשים, לא הילדים. איש לא צעק. הבית נשרף כליל..."

פניו של זמייה, מציץ מבין השיחים.

בעיניו משתקפות הלהבות.

זמייה: "ראיתי איך הנאצים האלה הסתכלו על הבית..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

זמייה ( בצהלת ניצחון): "הם חרבנו במכנסיים מרוב פחד!"

העיירה הקטנה.

ביתו של ברוך עולה באש.

קיר אחד של הבית נופל. קיר נוסף נופל... גם הגג נופל.

קולו של זמייה: "כל כך רציתי לברוח, בקושי החזקתי מעמד מרוב פחד... אבל לא ברחתי... אימא שלי וחמש אחיותי נשארו שם..."

הבית נשרף כליל...

קולו של זמייה: "הנאצים התקרבו לשם... בחנו את הגחלים..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

עיניו של זמייה.

עיניו של הרב אשלג.

זמייה ( בלחש): "לא היה שם כלום. באמת... אחרי שהם הסתלקו, בדקתי את זה בעצמי. הנאצים זרקו הכול וברחו מהבית הזה... ( בלחש) וראיתי עוד משהו. ( שותק)"

הרב אשלג: "מה? מה ראית?"

זמייה ( מתנשף): "ראיתי את הרב ברוך, ואת כל היהודים שלנו, ואת אימא, ואת האחיות שלי. את כולם... ראיתי אותם..."

הרב אשלג: "היכן?"

זמייה ( בחגיגיות): "ראיתי, אני נשבע לך, ראיתי... המון ציפורים לבנות עפו מעל היער... הן עפו לכאן, לארץ ישראל... לדרום..."

עיניו של הרב אשלג.

קולו של זמייה: "למה אתה מתפלא? כולם ידעו שברוך הזקן הוא מקובל. שהוא יודע לעשות נסים. אז הוא הציל אותם."

הרב אשלג מתרומם מכיסאו ומתחיל ללכת לאורך הקיר.

קולה של רבקה: "יש לך מקום לשהות בו, זמייה?"

זמייה: "כשאימא שלי ואחיותי יבואו, נשכור דירה."

רבקה: "עד אז, תחיֶה אצלנו."

זמייה: "תודה לכם."

הרב אשלג עומד ליד הקיר ומביט ברבקה ובזמייה.

רבקה ( מרימה את עיניה אליו): "שיחיֶה אצלנו. האכלנו תשעה, נאכיל גם אותו... למה אתה מביט בי כך?"

הרב אשלג: "אנחנו חוזרים לירושלים. אני חייב להיות שם... תודה לך... אשתי אהובה."

ירושלים. רצף תמונות דוקומנטריות משנת 1940. בן גוריון בהתכנסות בתל אביב... ז'בוטינסקי מנופף באגרופיו בכנס בניו יורק. ומיד רצף תמונות אחר: גטו ורשה. גופות נזרקות לבור גדול.

תל אביב. עמוד מתוך עיתון מפלגת הפועלים. עמוד אחר מתוך עיתון המפלגה הרוויזיוניסטית. הוויכוחים בין המפלגות יוצאים לרחובות. הפגנה ברחובות תל אביב.

ושוב תמונות אחרות – גטו ורשה. רעב עצום. פניהם המיוסרות של ילדים שמוצאים את מותם ברחובות.

ירושלים. לילה. כיתה.

הרב אשלג מכה על השולחן בייאוש.

תלמידיו לא ראו אותו מתנהג כך מעולם.

הרב אשלג: "עד שאני כותב ספרים, עד שאנחנו מכינים אותם לדפוס, עד שהם מודפסים... חולף כל כך הרבה זמן! ועכשיו, כל דקה יקרה מפז!"

חיים: "אולי נפיץ דפים ברחובות?"

שמעון: "חייבת להיות דרך טובה יותר, זמינה וברורה יותר..."

ברוך: "אני יודע! ( מביט בכולם) נוציא לאור עיתון!"

הרב אשלג מעביר אליו את מבטו במהירות.

הרב אשלג: "עיתון?! כמובן! עיתון... אפשר לכתוב ולהוציא מיד לאור! איך לא חשבתי על זה קודם?! השאלה היחידה היא מאין נשיג כסף..."

חיים ( בביטחון): "נמצא כסף. אל תדאג לכסף."

לילה. ביתו של הרב אשלג.

הוא כותב במהירות.

הסיגריות נדלקות בזו אחר זו. המאפרה הולכת ומתמלאת בבדלים.

שורות חדשות מגיחות לאוויר העולם...

- "גורלם של אחינו שנותרו באירופה תלוי באחדות שלנו..."

לילה. תחנה לרכבות משא. ערבים סוחבים על גבם שקים עם בטון. מעמיסים אותם על קרונות משא. כורעים תחת משקל השקים, מתקדמים באיטיות גם תלמידיו של הרב אשלג.

בוקר. הרב אשלג כותב.

ראשו מתחיל להתקרב לשולחן.

ידה הדקה של בתו – בת שבע – שיושבת מאחוריו, נוגעת מיד בכתפו.

הוא מתעורר וממשיך לכתוב.

חנות תכשיטים. בעל החנות התורכי שוקל שרשרת זהב עם מגן דוד. מולו עומד שמעון באי נחת. התורכי סופר שטרות כסף ומושיט לו אותם. שמעון יוצא מהחנות. חיים וברוך מחכים לו ברחוב.

יום. הרב אשלג כותב.

ראשו נופל על השולחן.

דלת החדר פתוחה למחצה.

רבקה עומדת מעליו.

היא מנסה לפתוח את אצבעותיו האוחזות בעט, אבל אינה מסוגלת.

בתה עוזרת לה.

הן מצליחות לפתוח אצבע אחר אצבע בקושי רב.

רבקה יורדת על ברכיה ומוציאה את רגליו של הרב אשלג מגיגית המים הקרים.

הוא לא מתעורר.

שטח שבו סוללים כביש.

לצד הערבים, גם ברוך מניח ברזלים על האדמה.

הרב אשלג כותב.

לוס אנג'לס.

הסט שעליו מצלמים את הסרט "הדיקטטור". אהרון עומד בצד, ליד מכשיר הטלפון.

אהרון: "כמה חסר לכם, חיים? אני שולח כסף באמצעות טלגרף! למה לא אמרתם לי מיד?! תמסור לרב שיש קבוצת תלמידים בלוס אנג'לס. תמסור לו ( מנער את הספר בידו) שהוצאתי לאור ספר באמריקה. הוצאתי! תמסור לו שאני אוהב אותו יותר מכול! תמסור לו, שאני בריא! תמסור לו שהלילה צ'פלין מארח אצלו בבית את כל המפיקים, ושאעניק להם ספרים במתנה ואספר להם הכול על החכמה. תמסור לו שאין אושר גדול יותר!" ( השיחה מתנתקת. אהרון מניח את השפופרת. עיניו בוהקות).

ירושלים. בית דפוס ישן עם חלונות שבורים.

המכונות רועשות מאוד, ולא ניתן לשמוע מילה.

הרב אשלג עומד לפני מכבש הדפוס. לידו עומד ברוך. במרחק מספר מטרים חיים מחמם את ידיו מעל מדורה. שמעון מכין את האותיות, ומוסר אותן לרב. הרב אשלג ממיין אותן בקופסאות.

הדף הראשון מודפס.

זמייה תופס אותו ומביא לרב אשלג.

הרב בודק אותו בקפדנות...

קורע את הדף ושוב מתחיל לסדר את האותיות.

רבקה מרימה את הקרעים שהתפזרו על הרצפה, מניחה אותם על השולחן, מוציאה מתיקה לחם, בצל ושמן זית ומניחה על הקרעים.

הרב אשלג עומד ליד חלון מנופץ וקורא את הטקסט מדף שיצא מהמכבש זה עתה.

קולו של הרב אשלג: "עיתון זה הוא מין ברייה שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים – מתוך רעל השנאה שתקף את אומות העולם..."

תמונות דוקומנטריות של גטו ורשה.

מפשיטים יהודי זקן, מובילים ילדים לקרונות...

קולו שלהרב אשלג: "גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינות את הדלתות."

תמונות דוקומנטריות של קרונות משא שמובילים יהודים למחנות ההשמדה.

ירושלים.

דפים יוצאים ממכבש הדפוס...

אפשר לראות את שם העיתון – "האומה".

קולו שלהרב אשלג: "לא יקרה נס, אלא אם כן נתאחד."

רצף תמונות דוקומנטריות. מאבקים חוזרים ונשנים בין מפלגות בארץ ישראל. שוויץ במלוא הדרה. אנשים עושים סקי. נשף באנגליה. תחרות "אכול כפי יכולתך" בטקסס. ילדים מתים מרעב ברחובות הגטו.

קולו שלהרב אשלג: "למאמץ הכביר שיהיה עלינו להשקיע בדרך החתחתים שלעומתנו, נדרשת אחדות איתנה ומוצקה כפלדה..."

בית הדפוס.

ידיים מחברות בין דפי העיתון.

עיתונים נערמים זה על גבי זה.

הרב אשלג מחזיק ערמת עיתונים בידיו ופניו קורנות מרוב אושר.

רגליו כושלות, אבל ברוך מספיק לתפוס אותו ולהושיבו על הכיסא.

שמעון יוצא לפתע בריקוד מזרחי.

חיים בריקוד חסידי.

כל האחרים מצטרפים אליהם.

הרב אשלג ותלמידיו רוקדים בבית הדפוס הקר.

הבעות פנים של שמחה מהולה בעייפות מכסות את פניהם.

לוס אנג'לס. לילה.

מכונית "פורד" מסחרית שועטת ברחוב.

היא יוצאת לכביש המהיר הצמוד לים.

רוח פורצת מבעד לחלון הפתוח ברכב.

אהרון מחייך.

אורות של מכוניות בנתיב הנגדי מאירות את פניו.

לילה. הווילה של צ'ארלי צ'פלין.

צ'ארלי פוגש את אורחיו.

עוד ועוד רכבים חדשים ומפוארים נכנסים לחניה.

הכביש לאורך הים.

מוזיקה קלאסית נשמעת ברדיו.

אהרון פונה לעבר הווילות.

רכב חולף בסיבוב ומסנוור אותו לרגע.

נשמע קול חריקת בלמים.

מכה!

המסחרית של אהרון מתהפכת ומתחילה להתגלגל במורד המדרון, לעבר הים. הספרים עפים מתוכה כמו ציפורים. הדפים מנצנצים. הם עפים בעקבות המכונית, ונעלמים בחשיכה.

ירושלים. רחוב ראשי בעיר.
הרב אשלג עומד בצומת המרכזי ומחלק עיתונים...

אנשים, עגלות, אוטובוסים ומכוניות חולפים על פניו.

כולם מביטים בו בפליאה, לוקחים מידיו את העיתון ומיד מתחילים לקרוא.

קולות הקוראים מתחברים לקול אחד: "נסו נא להַדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינואלה, הנה אז בוודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיתשלו, כי הצרה היתה לשה את כולנו לעיסה אחת."

ירושלים. הרב אשלג הולך ברחוב הסואן ומנסה להעניק עיתונים לעוברים ושבים. הוא כמו מתכופף בפניהם בבקשה. ואנשים לוקחים את העיתון מידיו ופותחים מיד כדי להבין מה הדבר...

הרב אשלג מביט בקוראים בהוקרת תודה.

קולם של הקוראים: "ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטףומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלההנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה, ובאים על ידה בכל פעםלאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכודהטבעי מבפנים."

מול שמעון עומד יהודי דתי, שמגחך לעצמו.

הוא מרים את העיתון לגובה פניו ומתחיל לקרוע אותו באיטיות לעיני שמעון.

שמעון תופס אותו בדש חליפתו, אבל חיים וברוך רצים אליו וגוררים אותו משם.

יהודי אחר, חילוני, מקבל עיתון מזמייה.

כעבור מספר צעדים הוא מקמט את העיתון וזורק אותו לפח בזעם.

זמייה מוציא את העיתון מהפח ומיישר אותו בקפידה.

אנשים בכל פינה קוראים את העיתון.

קול מבוגר: "... לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הטבעית העמומה בנו... עלינו להבין שחייהם של האנשים תלויים בכך..."

קולו צעיר: "... להרגיש בסכנה הזאת... עיני ילדינו מביטות בנו."

הרב אשלג פוסע ברחוב צר.

הוא נעצר כדי להסדיר את נשימתו.

חיים ניגש אליו.

חיים: "הרב, יש לי חדשות רעות."

הרב אשלג מרים את עיניו בעייפות.

חיים: "בלוס אנג'לס... אירעה תאונת דרכים. אהרון מת."

הרב אשלג שותק.

בצידו השני של הרחוב הוא רואה בחור צעיר קורא בעיתון, דתי זקן פותח עיתון וקורא בו, עגלון קורא בעיתון באיטיות ובקול רם.

הרב אשלג מרים חבילת עיתונים ומתחיל לרדת במורד הרחוב. ברגליים רועדות מעייפות הוא ממשיך לחלק עיתונים לכל העוברים ושבים.

רחוב ליד ביתו של הרב אשלג. שעת ערב מאוחרת.

הרב אשלג מתקרב לביתו ופותח את הדלת.

רבקה מקדמת את פניו בפנים מפוחדות.

רבקה: "יהודה!"

ומיד, שני שוטרים בריטיים תופסים אותו מימין ומשמאל.

רבקה מנסה להגיע לבעלה, אבל שני שוטרים נוספים עוצרים אותה.

קצין בריטי קם מכיסא בסלון.

הקצין: "מר אשלג, אתה מואשם בתעמולה קומוניסטית, שאסורה בשטחי פלשתינה. אנחנו עוצרים אותך."

הרב אשלג מובל ברחוב.

הוא נדחף לרכב סגור, והדלת נטרקת בפניו.

הוא רואה את רבקה עומדת על מפתן הדלת.

היא לא בוכה.

היא מרימה את ידה ומנופפת אליו...

משרדי המשטרה. חדר לבן.

קצין בריטי יושב וכותב במהירות.

על הכיסא מונחים מספר עותקים של עיתון "האומה".

הרב אשלג עומד מולו.

הקצין מרים את ראשו.

הקצין: "חתום כאן, בבקשה."

הרב אשלג חותם.

הקצין: "אתה יודע על מה חתמת?"

הרב אשלג: "אין זה משנה."

הקצין: "אתה רוצה לדעת מי עמד על כך שנעצור אותך?"

הרב אשלג: "לא"

הקצין: "אנחנו אוסרים עליך להמשיך ולהוציא את העיתון ולעסוק בפעילות פוליטית מכל סוג שהוא. אתה חופשי ללכת... חופשי... לעת עתה..."

הרב אשלג מסתובב והולך אל הדלת.

קולו של הקצין נשמע מאחורי גבו: "נהניתי מאוד מהעיתון שלך, מר אשלג..."

הרב אשלג עוצר.

הקצין: "איך כתבת שם... ( מוצא את המקום בכתוב): 'חוטי אהבה המקשרים את האומה...נתנוונו וניתקו מליבותינו, חלפו עברו ואינם... אם לא נשיב אותם... נמות ונמית אסון על כל העולם.'"

הרב אשלג עומד ליד הדלת ומביט בקצין.

הקצין: "כאן, בפלשתינה, אני ממש מרגיש איך כולנו קשורים זה לזה בחוט אחד... אחיך היו אלה שבגדו בך..."

הרב אשלג יוצא מן החדר.

בית הדפוס. הרב אשלג עומד ליד שעריו הפתוחים לרווחה.

מכבש הדפוס דומם.

גיליונות דפוס זרוקים על הרצפה.

כל האותיות מפוזרות.

העיתונים הנותרים נשרפים כליל בחצר.

הרב אשלג מוציא מהאש חתיכת דף, עליה מודפסת תחילתה של שורה: "אך אם נחמיץ את השעה..."

ביתו של הרב אשלג.

על התקרה הלבנה מתנועעות צלליות של עץ ישן.

שקט מופתי שורר סביב.

הרב אשלג חיוור, שוכב על המיטה.

תחת ידו מונח ספר.

מעבר לדלת נשמע קול:

- "אין ספק שזה התקף לב. ואפילו די חזק. אני רושם לו תרופה נוספת. היא מנטרלת את המוח. העניין הוא, יקירתי, שגופו לא מסוגל לזוז... ואילו המוח, עובד באינטנסיביות גדולה מאוד..."

רצף תמונות דוקומנטריות. 22 ביוני 1941. הנאצים מתחילים במלחמה עם ברית המועצות. הפצצות ראשונות. בתים בוערים. קבוצות גדולות של פליטים ברחובות. תמונות של ניצחון גרמני.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

ארוחה צנועה בבית אשלג. כולם אוכלים בדממה.

הרב אשלג יושב על כיסא גבוה ומתנשא מעל כולם.

דפיקה בדלת. רבקה קמה לפתוח.

על מפתן הדלת עומד אותו קצין בריטי ששחרר את הרב אשלג לאחר המעצר.

רבקה: "הוא חולה מאוד. הוא לקה בהתקף לב ורק מתחיל לחזור לעצמו. לא תוכלו לעצור אדם חולה."

הקצין: "אל תדאגי. הגעתי למטרה אחרת."

הרב אשלג מתקרב באיטיות ונעמד מאחורי רבקה.

הקצין ( מושיט מכתב): "הבאתי לך מכתב, הרב אשלג. אחי הוא עוזר הקפטן בספינה בריטית. מלח גרמני מסר לו את המכתב הזה. הוא אמר שקיבל את המכתב מקצין בוורשה. נראה שהמכתב נשלח לפני כחצי שנה. כל הזמן הזה הוא היה אצל אחי, עד שהבחנתי בשמך מתנוסס עליו."

הרב אשלג פותח את המכתב.

עיניו קוראות במהירות את השורות הראשונות.

- "שלום רב, כבוד הרב אשלג, שבגדלותו לא הכרנו. אנחנו כותבים אליך מתוך כאב וריקנות הגובלים בייאוש."

[1] "כהן גדול" הוא אדם שרכש את תכונת האהבה וההשפעה בשלמות; שהשיג אמונה שלמה ואהבה שלמה לבורא ולבריות.