אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק יח'

תמונות דוקומנטריות של גטו ורשה מופיעות באיטיות. אנשים חצי מתים מתקדמים בקושי ברחובות.

קולו של הרב אשלג: "ולא בגלל שקשה לנו. עכשיו קשה לכולם. אלא משום שאנחנו נושאים באשמה, כלפיך וכלפי כל העם שלנו. הפצרת בפנינו שנקשיב, ואילו אנו היינו חירשים ומלאי שנאה."

מבטיהם של הרבנים הרזים והמיוסרים מופנים ישירות אלינו.

- "גירשנו והחרמנו אותך. היינו עיוורים. והנה אנחנו כאן, שבויים בגטו, חסרי זכויות וחסרי בית. כאן נמצאים גם ילדינו, קרובינו, כל יהודי פולין נמצאים כאן. וכל זה קורה בגללנו, פושעים מלאי גאווה... צדקת. האחריות על מה שיקרה לעם שלנו רובצת על כתפינו... ואי אפשר לחיות עם התחושה הזאת..."

הרב אשלג ממשיך לעמוד על מפתן הדלת.

הקצין הבריטי עומד לפניו בדממה.

הרב אשלג שקוע במכתב, ולא שם לב לדבר.

תמונות נוספות מגטו ורשה. גופות מפונות מרחובות הגטו. הן נזרקות על עגלות.

- "אנחנו יודעים שלעולם לא נצא מכאן... לו רק היינו מקשיבים לך אז! לו רק היינו מקשיבים!"

פתאום מופיעות פניו של הרב פלדמן. הוא רזה מאוד.

- "אתמול נפטר הרב פלדמן. הוא ביקש למסור לך את אהבתו והערצתו הגדולה."

הרב פלדמן מחייך.

- "את המלמד הרגו משום שאזר אומץ והגן על ילד בן עשר שהוכה לנגד עינינו."

המלמד שמואל מחייך לרב אשלג.

אויבו הנצחי של הרב אשלג מחייך אליו כעת.

- "הרב זילבר מת מרעב."

הרב זילבר מרים בקושי את ראשו.

- "העגלון הג'ינג'י סיפר לנו על הדרך שבה הכרתם. הוא נורה למוות כשניסה להימלט. הוא רצה להגיע לקבר של בנו."

העגלון מנופף בידו לרב אשלג.

- "הצער חובק כול. הצער... נראה כי מתכוננים להשמיד את הגטו."

הרב אשלג עומד באותו המקום ליד הדלת.

רבקה ניגשת אליו ומציצה אל המכתב מאחורי גבו.

היא קוראת אותו במהירות.

עיניה מתמלאות דמעות.

מבטה מתעכב על השורות האחרונות.

- "אל תפסיק את ניסיונותך לפתוח את עינינו," היא קוראת. "הבא אותנו לאחדות, שכנע אותנו לאהוב זה את זה. אולי אז הבורא יחבק גם אותנו... אחיך המסכנים, שלא שמעו בקולך..."

פולין. תמונות דוקומנטריות של ראשית השמדת גטו ורשה. קרונות המשא מגיעים לכותלי הגטו. חיילים דוחפים לתוכם את האנשים בכוח.

ידו של הרב אשלג שאוחזת במכתב, נשמטת למטה.

- "הם כבר אינם?" שואלת רבקה.

- "אינם" היא שומעת את קולו של הרב אשלג.

- "ידעת שכך יהיה."

רבקה רואה לפתע את היד שאוחזת במכתב מתחילה לרעוד.

- "עשית כל שהיה ביכולתך," היא אומרת.

היא מביטה בעיני בעלה ורואה אותן מלאות צער, וממשיכה לדבר מהר

- אני זוכרת כיצד דרשת שכולם ייסעו. אני זוכרת... זוכרת שהזהרת אותם!"

- "כן" הוא עונה בלחש.

- "הסברת להם הכול."

- "לא הכול. לא הצלחתי להסביר להם. את רואה, הם נשארו שם."

- "אתה לא יכול להאשים את עצמך בזה."

היא מנסה לתפוס את מבטו בעיניה, אבל ללא הצלחה.

- "לקית בהתקף לב. יש לך אותי. ואת המשפחה. ואת התלמידים. וגם את העולם שעוד ישמע אותך, יהודה."

יהודה שותק.

כל הזמן הזה הקצין הבריטי עומד מולם.

הוא אינו מבין מילה ביידיש. אך הוא מחכה.

הילדים מציצים בשקט מהחדר.

רבקה מלטפת את ידו של בעלה.

- "הירגע, הירגע," היא לוחשת.

ידו של הרב אשלג מפסיקה לרעוד.

- "סלח לי, מר אשלג. עלי ללכת. אבל לפני שאלך, הייתי רוצה לרכוש מספריך וממאמריך על הקבלה."

הרב אשלג מרים אליו את עיניו, אבל לא רואה אותו.

-"כמובן, כמובן!" אומרת רבקה. היא מסתובבת אל בעלה: "אתה רואה! ( לקצין) היכנס בבקשה. יש כאן הכול. גם ספרים וגם מאמרים. והם זולים מאוד."

הקצין לוקח לידיו את הספר שאהרון הוציא לאור, ומעיין בו מספר דקות.

- "אקח הכול. את כל מה שיש לכם."

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג מכוסה בשמיכת צמר.

הוא עדיין חלש, ובכל זאת מלמד.

הרב אשלג: "משל לחֶבְרָה רעבים וצמאים התועים במדבר."

תמונות נאציות. אנשים מסולקים, נדחפים לרחוב. מובלים לקרונות.

קולו שלהרב אשלג: "והנה אחד מהם מצא מקום יישוב המלא בכלטוב, והתחיל נזכר באחיו האומללים... התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חבריוהרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו גם כן ליישוב ההוא המלא מכלטוב..."

כיתה. הרב אשלג מתעוות מכאב.

הוא מתעטף עוד יותר בשמיכה ומסובב את ראשו לכיוון החלון.

מהחלון מביטים עליו ילדי הגטו.

קולו שלהרב אשלג: "תעינו במדבר הנורא עם כל האנושות, ועתה מצאנו אוצר גדול ומלא מכל טוב."

ידו של הרב אשלג מחליקה על הספר הפתוח.

קולו שלהרב אשלג: "הספר הזה הוא אוצר, שהעולם עוד יעריך. ספר 'הזוהר' שמשביע את נפשותינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת..."

הרב אשלג סוגר את עיניו.

קולו של זמייה: "שם, מובילים את קרובינו למוות, ואילו אנחנו מדברים על ספרים... איש לעולם לא יבין אותנו."

התלמידים מסובבים אליו את הראש.

הרב אשלג מביט בזמייה.

הרב אשלג: "בספר הזה תלויה ההצלה של האנושות, זמייה ( הוא מדבר לאט וברוגע). הפתרון אינו מצוי בהחלטות פוליטיות. גם לא בכוח צבאי ולא במעשי גבורה. הוא תלוי בספר הזה. ( ידו מונחת על הספר) בספר הזה טמון אור של אהבה. אתה פותח אותו, ואם כוונותיך טהורות, אתה מושך את האהבה הזאת מלמעלה... היא עוברת דרכך ומתחילה לשנות את הכול סביבך."

זמייה ( בוכה): "אני מאמין לך, אבל קשה לי מאוד... מכיוון ש... מכיוון שאני יודע שלעולם לא אראה עוד את אימי ואת אחיותי..."

הרב אשלג: "אני מבין שקשה מאוד לגופך, זמייה. אני מבין אותך. הוא לא מרגיש את גופי קרוביך, והוא סובל מכאב... אבל נסה לפרוץ אל רובד הנשמות. ואז תרגיש בעולם אחר... הנשמות נצחיות והן מאושרות משום שהן לא נפרדות זו מזו... וגם לא מהבורא. על כך כותב ספר הזוהר... הגיע הזמן לפתוח אותו לכולם..."

זמייה: "אני יודע שתעשה זאת. ברוך הזקן סיפר לי על כך."

חדר. הרב אשלג כותב.

התרופות עומדות לפניו על השולחן...

ספר הזוהר פתוח לפניו.

קרן אור דקה עולה מעלה ומשרטטת על התקרה מעגלים בהירים.

קולו שלהרב אשלג: "דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עיקרה הוא הידיעות איך האהבה משתלשלת ממרום גובהה השמימי עד ביאתה לשפלותינו..."

הרב אשלג מרים את ראשו לאור שמאיר את התקרה.

הוא רואה את עצמו הולך ברחובותיה הריקים של ורשה.

הוא רואה חלונות פרוצים. מתוך כריות קרועות מתפזרות נוצות ונופלות מהחלונות כמו היו פתיתי שלג...

נעל של ילד שוכבת על מפתן של בית.

סידור תפילה קרוע מתבוסס בבוץ...

הוא מרגיש את כל מה שמתרחש שם.

קולו שלהרב אשלג: "נחפש תחבולות להציל את נפשנו. ונמצא תחבולה אחת בלבד."

הרב אשלג כמו עובר דרך כל רצף התמונות הקשות של המלחמה. הוא רואה הכול.

קולו שלהרב אשלג: "ספר הזוהר, שבו מסודרים כל סדרי החיים הטובים, כל האושר המקווה לעולם."

ירושלים. חדר.

הרב אשלג כותב וקורא בקול את דבריו:

- "איני יכול להתאפק עוד. גמלה ההחלטה בלבי לפתוח בפניכם את ספר הזוהר, להוריד את כל המנעולים והעזקאות שהיו עליו לאורך דורות, כדי שזמן העיסוק בו תמשכו את האור לעולם... מעתה, הסוד שנשמר במשך דורות פתוח לכול."

הדלת נפתחת ורבקה נכנסת לחדר. היא נראית מוטרדת.

רבקה: "הנאצים מפציצים את יפו."

הרב אשלג: "אנחנו נוסעים ליפו."

רבקה: "לא הקשבת לדברי. הנאצים מפציצים את יפו ואת תל אביב."

הרב אשלג: "את זו שלא הקשיבה לדברי. אספי את מיטלטלינו, אנחנו נוסעים ליפו."

יפו.

נשמעים פיצוצים.

כמה בתים עולים באש.

הפצצות נופלות על הים. עמודי מים מתרוממים לגובה.

כשהמים שוקטים, הרב אשלג נכנס למים ומתחיל לשחות.

הוא דוחף את גופו קדימה בכוח, מתרחק במהירות מהחוף.

רבקה עומדת שם. עוקבת אחרי בעלה.

פתאום היא רואה נקודה שחורה שמגיעה מקו האופק.

הנקודה מתקרבת והופכת למטוס.

רבקה מתחילה לצעוק.

היא רצה על החוף, מנופפת בידיה.

הרב אשלג צובר מהירות.

הוא חותך את המים כאילו היה טיל.

מתוך המים הוא רואה מטוס עם צלבי קרס שחורים שמתחיל לצלול לכיוונו.

המטוס צולל לעבר האדם הבודד בים.

רבקה ( צועקת): "יהודהההה!"

הרב אשלג מתהפך על גבו.

הוא שוכב על המים וידיו פרוסות לצדדים.

ה"מסרשמידט" צולל לעברו.

רבקה ( צועקת): "יהודהההה לאאאאא!"

הרב אשלג מביט ברוגע במטוס המתקרב אליו.

הוא מבחין בטייס.

הטייס מסתער עליו.

הכוונת של תת המקלע כבר מתאפסת על ראשו של הרב אשלג.

עיניו של הרב אשלג מביטות בטייס.

עיני הטייס.

עיני הרב אשלג.

עיני הטייס...

פתאום המטוס מסתובב ועולה מעלה בחדות בשאגה עצומה.

הוא פונה לאחור ומתרחק אל האופק.

הרב אשלג שוכב על המים, ידיו פרוסות לצדדים.

רבקה יושבת על החול, מותשת מצעקותיה.

המטוס נעלם.

דממה משתררת סביב.

ברקע נשמע רחש הגלים המכסים את החול ושבים לים.

הרב אשלג שוחה במתינות אל החוף.

הוא יוצא מן המים.

רבקה מכסה אותו במגבת ומביטה לתוך עיניו.

הוא מתלבש במהירות והולך, כאילו לא היתה לידו.

היא ממהרת אחריו.

הרב אשלג: "אפשר לחזור הביתה. הם לא יחזרו לכאן יותר."

ירושלים. לילה. ביתו של הרב אשלג.

החלון מואר באור מוזר ובלתי נראה.

רואים את הפרופיל של הרב אשלג כשהוא כותב.

רבקה עומדת ליד דלת החדר עם מגש ועליו כוס קפה וחתיכת לחם שחור.

היא דופקת בדלת.

אין תשובה.

היא מצמידה את אוזנה אל הדלת, ושומעת קול מוזר, כמו קול של פגז...

היא מניחה במהירות את המגש על הרצפה ויוצאת מהבית.

היא נעמדת מול הבית ומסתכלת על החלון המואר.

האור שבוקע ממנו מתווה נתיב אל השמים.

מבעד לחלון, נראה הרב אשלג מתהלך מפינה לפינה.

חדר. הרב אשלג רוכן מעל ספר.

הוא קורא כמה שורות מהזוהר.

הוא קם וניגש לחלון, משם אל הקיר, מהקיר לדלת, ושוב מתיישב.

קורא שורה או שתיים, ושוב קם.

הוא חוזר על כך פעמים רבות באותו לילה.

כיתה. התלמידים יושבים מול הרב אשלג, והוא קורא:

- "בחרת בי להביא אור לעולם הריק, והעמדת שומרים בדרך אליך."

הבזק. הר.

בתוך ההר יש נקיק.

הרב אשלג נכנס לתוכו.

ממרחק מאיר אור חלש.

הרב אשלג מספיק לצעוד מספר צעדים לפני שאדם בשחור חוסם את דרכו, [1]

ונעמד כחמישים מטרים לפניו.

פניו לא נראות.

קולו של הרב אשלג: "ואמרת לי, 'לך!' והלכתי..."

האדם בשחור מתחיל לרוץ לעבר הרב אשלג.

- "ואמרת: 'אם תעבור אותם, תגלה את האור לעולם. ואם לא תעבור, כנף של עורב תכסה את העולם.'"

הרב אשלג עומד במקומו ולא זז ממנו.

האדם בשחור מתקרב אליו במהירות.

כיתה. התלמידים מביטים ברב אשלג.

הוא שותק, אבל קולו נשמע:

- "הכול בתוכך. האדם השחור – הן המחשבות שלך על עצמך. האדם הלבן – הן המחשבות על הזולת... והם חייבים להתנגש."

הנקיק.

האדם השחור נכנס ברב אשלג.

- "החזק בלבן!"

גופו של הרב אשלג מזדעזע מהמכה.

- "ואז עבור!"

מפיו נשמעת צעקה.

ירושלים. כיתה.

כולם מביטים ברב אשלג.

- "החזק מעמד!" הוא צועק.

נקיק.

הגוש השחור נכנס שוב ושוב ברב אשלג.

קולו שלהרב אשלג: "החזק!!!"

הכיתה.

כולם צועקים: "החזק מעמד!"

בתוך הנקיק.

האדם בשחור מפיל את הרב אשלג.

אבל הוא קם מיד על רגליו.

האדם השחור קופץ לאחור. הוא נסוג ונעמד על מקומו.

הוא מוריד את ראשו והופך פתאום לראש של קליע שחור.

הרב אשלג ( צועק): "החזק מעמד!!!"

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג: "לא לוותר!!!"

כולם: "לא לוותר!!!"

ידו של הרב אשלג מחזיקה בשולחן חזק כל כך, עד כי אצבעותיו מלבינות.

בתוך הנקיק.

הקליע השחור הופך לפגז שעף במהירות לעבר הרב אשלג, ואחריו נחשול של אש. המרחק ביניהם מתקצר במהירות.

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג אומר פתאום בקול רגוע במיוחד:

- "להתקיף פירושו לתקוף את עצמנו. אם נגיע עכשיו לכוונה אחידה, אחת ויחידה – לאהוב, כפי שהבורא אוהב... לתת, כפי שהוא נותן, בלי להשאיר לעצמנו דבר – ננצח את האגואיזם שבנו... עלינו לעשות פעולה פשוטה אחת – להחזיק במחשבה הזאת. להחזיק בה!"

נקיק.

הפגז השחור פוגע בגופו של הרב אשלג, מסובב אותו באוויר וזורק אותו לאחור.

הרב מתהפך באוויר ונוחת על רגליו.

הוא מתנדנד, אבל עדיין עומד.

האדם השחור עף לצד, נחבט בקיר ומתנפץ לעשרה צללים שחורים שמתמוססים באוויר.

בפני הרב אשלג מתגלה האור בקצה המנהרה.

והוא מתחיל להתקדם לעברו.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

שולחן ארוך חוצה את החדר באלכסון. על השולחן מונח אוכל רב ובקבוק וודקה.

הרב אשלג יושב במרכז השולחן. סביבו התגודדו תלמידיו ואורחים רבים.

נשמע קולו של אחד הנוכחים: "מאין הם השיגו כל כך הרבה אוכל?"

נשמע לחש בתגובה: "שמעתי שהם מכרו את כל מה שהיה להם בבית."

לחש ( בגיחוך): "ומה כבר היה להם?"

לחש בתגובה: "היה לו ספר זוהר מהמאה ה-17."

לחש בתגובה ( מלא הפתעה): "והוא מכר אותו?!"

הרב אשלג: "הלילה סיימתי לכתוב את הפרק הראשון בפירוש הסולם לספר "הזוהר". ( הוא מביט בכולם) הבורא אפשר לי לעשות זאת. וזה מצביע על דבר אחד בלבד – האור מתחיל לרדת לעולם. הוא לא היה כאן במשך מאות רבות."

הרב אשלג קם ומרים את כוסו המלאה ביין.

הרב אשלג: "לפנינו 125 מדרגות של ספר האור הגדול, שאותן נוכל לעבור רק יחד. לחיים!"

כולם: "לחיים!"

הרב אשלג: "היום אנחנו חוגגים את חג הניצחון הגדול. היום פורים!" [2]

מישהו בקצה הרחוק של השולחן משתעל בקול רם.

הרב אשלג ( מפנה אליו את ראשו:("אתה רוצה לומר שאני טועה, ושהיום לא פורים?"

קול: "כבוד הרב אשלג, פורים חל ב-י"ד באדר ב' ואילו היום כ"ז בשבט."

הרב אשלג: "אנחנו נעביר אותו להיום, כבוד הרב דרוקר. לחיים!"

הרב אשלג שותה מהכוס.

קולו של הרב דרוקר: "כבוד הרב אשלג, הלילה סיימת לכתוב את הפרק הראשון... ( משתעל)... והלילה הנאצים נכנעו בסטלינגרד... זהו צירוף מקרים?"

הרב אשלג: "לא יותר מצירוף מקרים, הרב דרוקר. לחיים!"

כולם: "לחיים! לחיים, 'בעל הסולם'!" [3]

שמעון: "תרשה לנו לקרוא לך מעתה 'בעל הסולם'?"

רצף תמונות דוקומנטריות של קרבות. נסיגה אחר נסיגה. ניסיון להתנקש בחייו של היטלר. האמריקאים פותחים בחזית שנייה.

ירושלים. כיתה.

מתנהל שיעור.

הדלת נפתחת ולכיתה נכנסים שבעה אנשים בו-זמנית.

הראשון שנכנס הוא שלמה, בחור בן עשרים וחמש לערך.

שלמה: "שלום לך הכהן הגדול, הרב אשלג, 'בעל הסולם'. שמענו עליך מפי הרב שלנו. הוא אמר לנו, 'לכו אל הכהן הגדול – הוא בעל הסולם הרוחני. התחננו בפניו שייקח גם אתכם איתו.' אז הנה, הגענו."

בעל הסולם: "מיהו הרב שלכם?"

שלמה: "הרב שלנו נפטר לפני עשרה ימים."

בעל הסולם: "איך קראו לו?"

שלמה: "הרב לוי"

בעל הסולם: "הרב לוי נפטר?"

שלמה: "כן. הוא אמר לנו לפני מותו, שאין אדם על פני האדמה שהוא שונא יותר ממך, אבל גם אין אדם שהוא אוהב יותר."

תמונות דוקומנטריות ממחנות ההשמדה. התנורים של אושוויץ-בירקנאו מעלים עשן. תמונה של יהודים מעונים, בלי ניצוץ של תקווה בעיניהם, ללא רוח חיים. פנס לילי מאיר שורות של צריפים. חיילים מפטרלים בעמדות תצפית. חיילים אחרים מסיירים במחנה.

צילו של אדם עם כובע גבוה מתקדם לאורך גדר התיל.

"בעל הסולם" הולך במחנה.

לעברו הולכים שני שומרים עם כלב.

הכלב מתחיל לנבוח על בעל הסולם, הריר מפיו ניתז על מכנסיו של בעל הסולם.

אבל השומרים לא מבחינים באיש.

ירושלים. כיתה.

בעל הסולם: "אמר ר' יוחנן. כשתראה דור שעליו יורדות הצרות כמו נהרות – צפה למשיח!"
זמייה: "אם כך, איפה הוא? הוא פשוט חייב להיות כאן!"

בעל הסולם: "ואיך הוא נראה בדמיונך, זמייה?"

זמייה: "אדם שמסוגל לאחד את כולנו, אחרת איזה מין משיח הוא?"

בעל הסולם: "אתה חושב שהמשיח הוא אדם?"

זמייה: "לא יכול להיות אחרת."

בעל הסולם: "ואולי הוא כוח?"

זמייה: "כוח?"

בעל הסולם: "כוח, שמוציא אותך, שמושך אותך מהעולם הזה."

זמייה: "ולא אדם?"

בעל הסולם: "ואולי זו מדינה של צדק, שתוקם לאחר כל הייסורים הללו? האם מדינה לא יכולה להיות משיח?"

זמייה: "אבל היא הרי לא קיימת?"

בעל הסולם: "מדינה כזאת תקום. היא תקום... אבל האם זה שווה כל כך הרבה קורבנות?"

זמייה: "לא"

בעל הסולם: "לא?"

זמייה: "אני חושב על אימי ועל אחיותי... על כל ההרוגים... ולא יכול לעשות עם זה דבר."

בעל הסולם: "אתה שונא את הבורא?"

זמייה ( פאוזה): "למען האמת, לפעמים... אני באמת שונא אותו."

שמעון ( קופץ ממקומו): "מסכן שכמותך!"

בעל הסולם ( קוטע אותו): "זה טוב."

שמעון: "מה טוב?! האם תלמיד שלך, חבר שלנו, יכול לומר שהוא שונא את הבורא?!"

הרב אשלג: "כל יחס לבורא טוב יותר מאדישות."

זמייה: "גם אם אני שונא אותו?"

בעל הסולם: "אתה כבר שרוי בדיאלוג עמו. אם אתה מאשים אותו, פירושו של דבר שאתה מבין שהכול מגיע ממנו. גם השמחות וגם הצרות... המשיח... הוא שמגלה לך את האמת האחת והיחידה: שצרות לא יכולות להגיע מהבורא. אלא רק טוב ואהבה. כל השאר – זה אתה. האגו השחור שלך. ואיתו עליך להתמודד. כך צריך לחשוב כל אחד מאיתנו."

פתאום הכיתה נעלמת.

קצה הנקיק מתקרב. הנה הוא – האור.

אלא שברגע שבו נראה האור, צל שחור חוצה את המנהרה. [4]

ואחריו מופיע צל נוסף.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

הצללים מתחילים לתקוף את בעל הסולם.

ירושלים. כיתה.

בעל הסולם ( בגרון ניחר): "להחזיק מעמד!"

כולם: "להחזיק מעמד!"

בעל הסולם: "להחזיק מעמד!"

כולם: "להחזיק מעמד!"

בתוך הנקיק.

מכה שניחתת בפניו של בעל הסולם, מפילה אותו על האדמה.

הוא מרים את ידיו מעל פניו בניסיון להתגונן, אך מקבל מכה נוספת.

הצללים נערמים מעליו.

כתם האור הלבן מתחיל להיעלם.

קולו החלוש של בעל הסולם: "החזק מעמד!"

אבל פתאום צללית אחת נעלמת.

ועוד אחת.

וגם השלישית...

כוח כלשהו תולש את בעל הסולם מהאדמה.

והוא מוצא את עצמו בידי ברוך וחיים... שמעון וזמייה רצים לעזור להם...

אבן גדולה נופלת לפתע, וחוסמת את פתח היציאה.

תמונות דוקומנטריות. קרב בברלין. הימים האחרונים של המלחמה...

7 במאי 1945

גנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה של גרמניה

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

סעודה קולנית.

תלמידיו החסידיים רוקדים.

הרב דרוקר ( מבעד להמולה הכללית, הצחוק והשירה מכחכח בגרונו): "אפשר לשאול אותך שאלה, כבוד הרב אשלג?"

הרב אשלג: "בבקשה, שאל, הרב דרוקר."

הרב דרוקר: "הלילה סיימת פרק נוסף, כבוד הרב אשלג ( ההמולה נרגעת, כולם מאזינים), והלילה, כך אומרים, הסתיימה המלחמה הנוראה זאת. ( פאוזה) האם זהו צירוף מקרים?"

הרב אשלג: "כבר שאלת אותי על כך בעבר, הרב דרוקר, ועניתי לך."

הרב דרוקר: "המתנתי לרגע שבו סיימת את הפרק, לרגע שבו כתבת את הנקודה האחרונה. ביקשתי מבתך, בת שבע, לציין את הזמן המדויק שבו סיימת. בדיוק באותה דקה נחתם הסכם הקפיטולציות בגרמניה הנאצית. ( מכחכח) צירוף מקרים?"

כל העיניים נישאות אל הרב אשלג.

כולם מצפים לתשובתו.

הרב אשלג מביט בכולם.

הרב אשלג: "זהו צירוף מקרים, הרב דרוקר. צירוף מקרים. אבל נשתה לסיום הפרק... ולסיום המלחמה, ונזכור שאין עוד מלבדו! לחיים!"

כולם: "לחיים!"

ברלין. הבונקר של היטלר.

קצינים רצים במסדרון.

אנשים שורפים מסמכים על הרצפה.

קצין שוכב בתוך שלולית של דם.

קצין אס אס שיכור נצמד לקיר וצועק.

בעל הסולם פוסע במסדרון. איש אינו מבחין בו. הוא חולף על פני השומרים. פותח דלת כבדה, נכנס לאולם גדול.

לפניו ניצב כיסא ועליו יושב אדם.

רואים רק את ידו החיוורת, תלויה ברפיון מעל לשטיח.

בעל הסולם מתקרב לאדם הזה.

על הכיסא יושב היטלר.

בעל הסולם מסתכל עליו מלמעלה.

היטלר מרים את ידו.

שפתיו ממלמלות דבר מה, אבל מילה לא נשמעת.

עיניו עייפות, חסרות חיים.

פתאום הוא מתחיל לצעוק בפראות על בעל הסולם.

קצף יוצא מפיו, ועדיין לא שומעים דבר.

רצף תמונות דוקומנטריות. סוף המלחמה. תהלוכת ניצחון בכיכר האדומה במוסקבה. קצינים וחיילים חולפים בצעידה לפני הטריבונות שעליהן עומדים סטלין וכל חברי הממשלה. אנשים משליכים דגלים נאציים על המדרכה הרטובה.

אמריקה פוגשת בלוחמיה. העם הצרפתי מחבק את לוחמיו...

ילדים קטנים לבושים בגדי אסירים יוצאים מאושוויץ. הילדים מראים את המספרים שקועקעו על ידיהם הקטנות. משלחת צבאית עורכת סיור במחנה.

ישראל. בעל הסולם הולך במסדרון ארוך.

הוא פותח את אחת הדלתות, ונכנס לחדר עבודה שבו שולחן ושלושה כיסאות.

בן גוריון קם משולחנו כדי לקדם את פניו.

בן גוריון: "הרב אשלג, שלא יהיו לך ספקות, אני זוכר את השיחה בינינו. אני חושב עליה כל הזמן."

בעל הסולם: "אנחנו עומדים להקים מדינה. לכן ביקשתי להיפגש איתך."

בן גוריון ( מתיישב. מציע לבעל הסולם לשבת): "הקיבוצים – זה מה שאתה מציע, לא?"

בעל הסולם: "צריך לערוך בהם רק תיקון אחד."

בן גוריון: "דיברת על איחוד. הקיבוצים זה איחוד. דיברת על שוויון – בקיבוצים זה הבסיס לכול. דיברת על אהבה – הקיבוצים כבר מתנהלים על פי הכלל 'ואהבת לרעך כמוך'."

תמונות דוקומנטריות של הקיבוצים הראשונים. אנשים מאושרים, מלאי שמחה ומרץ.

משרדו של בן גוריון.

בעל הסולם: "הקיבוצים לא יחזיקו מעמד! אגואיסטים לא יצליחו לבנות כאן גן עדן עלי אדמות."

בן גוריון: "סבלנו כל כך, אך טבעי שנהיה שווים."

בעל הסולם: "דוד הנכבד, צריך להכניס רק תיקון אחד לקיבוצים – את הכוח העליון... אז הכול יצלח."

בן גוריון: "אחרי המלחמה הזאת, לא תוכל להכריח אותם לערוך תיקון כזה. הם ישלחו אותך ואת הכוח העליון שלך לעזאזל. הם איבדו קרובים, ילדים, הורים... על מה אתה מדבר?! על איזה כוח עליון אתה מדבר?!"

בעל הסולם: "אני זוכר אותם. אני מוכן להסביר, לפרסם... ללמד את חכמת הקבלה. כולם יבינו."

בן גוריון: "אתה תמים."

בעל הסולם: "לא אני הוא התמים. לא..."

בן גוריון: "ובכל זאת, נבנה כאן מדינה ליהודים."

בעל הסולם: "לעולם"

בן גוריון: "ליהודים, שנרדפים על ידי העולם."

בעל הסולם: "ליהודים שיביאו לעולם את הידיעה אודות חוק האהבה העליון."

בן גוריון: "כך אתה מכנה את אלוהים?"

בעל הסולם: "זהו אלוקים."

בן גוריון ( פאוזה, מביט ברב): "אמור להגיע אלי אדם אחד, חבר ותיק מאוד שלי. הוא חווה את כל הגיהינום הזה... אתה לא מדמיין לעצמך מה הם עשו לו. הוא היה מלא מרץ, החיים בערו בקרבו, אבל לא עוד... הרב אשלג, יקירי, אל תעמיס עליו את חוק האהבה שלך... אנשים שחוו את הזוועות לא יסבלו את זה... הם לא יבינו... ויקרעו אותך לגזרים."

בעל הסולם: "בעוד שלוש שנים, כשתהיה ראש מועצת העם ולאחר מכן ראש הממשלה, כל האחריות תיפול על כתפיך."

בן גוריון: "או, אתה אפילו יודע מתי תוקם המדינה?"

בעל הסולם: "הקשב לדברי – המדינה הזאת תוכל להתקיים רק על פי חוקים רוחניים. ורק על פיהם!"

נשמעת דפיקה חזקה בדלת.

בן גוריון: "זה הוא. כמו תמיד, בזמן. ( לרב) הזהרתי אותך... ( בקול רם לעבר הדלת) כן, היכנס."

הדלת נפתחת ולחדר נכנס אדם רזה מאוד.

הוא שקט מאוד, כפוף, עיניו עייפות וחיוכו מעונה.

הוא ניגש לבן גוריון, הם מתחבקים...

בן גוריון עוזר לו לשבת.

הוא מסובב את ראשו באיטיות לעבר בעל הסולם.

בן גוריון: "תכיר, זהו הרב אשלג, אידיאליסט גדול."

הוא מביט בריכוז ברב אשלג ופתאום הוא מנסה לקום.

רגליו החלשות מסרבות לתמוך בו, ראשו רועד, והוא ממלמל:

- "יוווודה..."

בעל הסולם: "יענק'לה!"

יענק'לה: "יודל'ה..."

בעל הסולם צועד לעברו,

ויאן נופל לידיו.

הוא נתלה עליו, ואינו מסוגל לעצור את הדמעות.

הוא גם לא מתבייש בהן.

יענק'לה ( ממרר בבכי): "יודל'ה, אהובי, לו היית יודע כמה פעמים נזכרתי בך שם, כמה פעמים התחננתי בפניך לבוא אלי, להסביר לי את חיי... לו רק היית יודע, אחי האהוב!"

בן גוריון מביט מופתע בסצנה הזאת.

בן גוריון: "מסתבר... שאתם מכירים זה את זה..."

בעל הסולם: "אנחנו מכירים שנים רבות."

משרדו של בן גוריון.

בחלוף שעה.

יענק'לה יושב ומחזיק בידיו את ידו של בעל הסולם.

לידם יושב בן גוריון.

יענק'לה: "נו... ואחרי זה הגיע הגטו וכל האימה הזאת מסביב... לאחר מכן אושוויץ הארור, שבו העמסתי גופות של אחי ואחיותי אל תוך תנורים, ולאחר מכן הגיע מותי..."

בן גוריון: "אבל הרי לא מַתָּ."

יענק'לה: "אני מַתִּי."

בן גוריון: "אתה אומר את זה בהשאלה..."

יענק'לה: "אתה מדבר עכשיו עם גוויה."

בן גוריון: "נו, אנחנו נחזיר אותך לחיים ( טופח על כתפו של יענק'לה). יש עוד כל כך הרבה דברים לפנינו, חבר!"

יענק'לה לא מתייחס.

הוא מביט ברב אשלג.

יענק'לה: "אומר לך מתי הבנתי שאני כבר מת מזמן... זה היה לאחר ניסיון הבריחה השני שלי. הכו אותי וזרקו אותי ערום לתוך בית המעצר. הרצפה שם היתה מבטון, ואפשר היה רק לעמוד. עמדתי בקושי. ביקשתי למות. אבל המוות לא הגיע. איבדתי את הכרתי מספר פעמים... חזרתי לאותו הסיוט, ושוב ביקשתי את מותי. לא זוכר כמה זמן חלף, אבל לאחר שחזרתי להכרה פעם נוספת... בכלא המתים הנורא והקר הזה... פתאום הרגשתי חום... הרגשתי חום. כאילו כיסו אותי בשמיכה חמה. לעולם לא אשכח את התחושה הזאת... חשבתי שאני מאבד את שפיותי. תמיד ניחנתי ביכולת לחשוב בבהירות – איש של היגיון. נו, אתה הרי זוכר אותי... מעולם לא האמנתי בדבר שלא יכולתי למשש... ואילו כאן... עמדתי, הסתכלתי סביב, וחיפשתי אחר הסיבה למצב הזה."

בעל סולם מביט בו ברוגע.

יענק'לה לוחץ בחוזקה את ידו.

יענק'לה: "ומצאתי אותה. הרגשתי איך קרן אור קטנה חודרת אלי דרך חלון קטן בחדר המעצר."

בן גוריון: "אבל אמרת שזה קרה בלילה..."

יענק'לה: "זה היה לילה. אבל קרן האור האירה אלי ממרחק."

בן גוריון: "יענק'לה..."

יענק'לה: ( מרים את ידו. עוצר את בן גוריון ופונה לרב אשלג): "אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שהרגשתי. הרגשתי... הרגשתי אהבה... ( מהנהן בראשו) כן, כן... התחושה הזאת מילאה אותי בגלים. איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר את תחושת האהבה האינסופית הזאת? את הביטחון המוחלט... את האושר העילאי... מה שהרגשתי בתא אז... זה היה אמיתי. אני זוכר בבירור כל רגע. הבנתי רק שזה נבע מאותה קרן אור דקיקה שחדרה לחלוני. מעולם! מעולם לא חוויתי דבר כזה ( מחפש מילים), תחושה כזאת... הרגשתי שאני חי! ו... חשבתי... חשבתי שהיה שווה... היה שווה לסבול כל כך, כדי להרגיש פעם תחושה כזאת..."

שקט משתרר בחדר.

שקט שאיש אינו רצה לקטוע.

בן גוריון: "ומה קרה אחרי זה?"

יענק'לה: "לאחר מכן הכול נעלם."

בן גוריון: "ושוב מצאת את עצמך בתא המעצר, באותם החיים..."

יענק'לה( פונה לרב אשלג): "מיד נזכרתי בך. תמיד נזכרתי בך, אבל הפעם פשוט התחלתי לדבר איתך, כאילו הייתי כאן, ליד, ממש עכשיו..."

בעל הסולם: "מה שהרגשת הוא דבר נדיר מאוד... אבל הוא קורה. התחושה הזו ניתנת לאדם לאחר שהוא סובל ייסורים עצומים ולא אנושיים... בעבור הייסורים הללו הבורא מאפשר לו להרגיש טעימה קטנה מהדרגה הנמוכה ביותר, הדרגה הקטנה ביותר בעולם הרוחני."

בן גוריון: "ולשם כך צריך לעבור את כל הגיהנום הזה?"

בעל הסולם: "לא. לא צריך. לא צריך! צריך לבחור בדרך האור, ולא בדרך הייסורים. וזה בדיוק מה שאני מציע עכשיו... ואתה לא מקשיב לי. אפשר להגיע לאותו המצב, בקביעות, ולא לרגע. אפשר להגיע לתחושה מתמדת של אושר בלי לחוות עינויים. זה יכול לקרות עכשיו, בחיים האלה!"

בן גוריון: "אני לא מקשיב לך?"

בעל הסולם: "אתה – ראש ממשלת ישראל העתידית. האמן לי, שאם תבחר עכשיו באור, הכול ייראה אחרת."

בן גוריון: "אבל זה כל כך דמיוני."

בעל הסולם: "זה החוק היחיד שעליך לקבל עכשיו. עליך להתעלות מעל כל ההיגיון הזה, שהביא את העולם למה שהביא. להתעלות מעל כל החשבונות שהיו לכל העולם לפני המלחמה. והיכן כל החשבונות הללו כעת? עליך להתעלות מעל כל מה שנראה לך לא מציאותי היום... להתעלות ולומר: אבנה מדינה על פי חוקים רוחניים. ישראל לא יכולה להיות כמו שאר העולם. אי אפשר פשוט לחיות כאן, ללא מטרה, כפי שחיים בכל העולם. ישראל – היא ארצו של הבורא."

בן גוריון: "ומה עומד מאחורי המילים הללו?"

הרב אשלג: "רק דבר אחד – חיים על פי חוק 'ואהבת לרעך כמוך'. ולא סתם כדי לאהוב... אלא כדי לגלות את הבורא... לשם כך!"

בן גוריון: "ואתה יודע איך לחיות על פי החוק הזה?"

בעל הסולם: "אני יודע."

בן גוריון משתתק לרגע.

לאחר מכן הוא קם ומושיט את ידו לרב אשלג.

בן גוריון: "תודה לך, הרב אשלג. יש לי עוד הרבה מאוד דברים לעשות היום. ( ליענק'לה) הישאר. הייתי רוצה שתיקח על עצמך את כל העבודה עם הקיבוצים."

בעל הסולם קם והולך לעבר הדלת.

יענק'לה ( לבן גוריון): "אחזור מיד."

יענק'לה יוצא בעקבות בעל הסולם.

מסדרון צר.

יענק'לה עומד מול בעל הסולם.

יענק'לה: "התחושה הזאת לא תחזור יותר?"

בעל הסולם: "לא. תחושה מסוג זה ניתנת לאדם רק פעם אחת. לאחר מכן עליו להחליט להשיג אותה בעצמו."

יענק'לה: "אתה רוצה שאלך איתך?"

בעל הסולם: "במקרים כאלה לא שואלים שאלות – או שהולכים או שנשארים."

יענק'לה: "אני חושב שאוכל לעזור לך... אם אעסוק בקיבוצים. אני צריך להתחזק מעט... לאחר מכן אגיע."

בעל הסולם: "בסדר"

יענק'לה: "אתה מאוכזב ממני?"

בעל הסולם: "אין כפייה ברוחניות, יענק'לה. אדם הולך בעקבות ליבו. ליבך נמצא עדיין בעולם הזה. למרות הכול. ואינך יכול להתעלם מכך. אבל יש בך כבר ניצן רוחני. הוא קיים. אתה תגיע."

יענק'לה: "אני אגיע."

בעל הסולם מחבק אותו, מסתובב והולך במסדרון לעבר היציאה.

יענק'לה מביט לעברו ארוכות.

[1] אדם בשחור – רצונות אגואיסטיים ענקיים שמתגלים רגע לפני שהאדם משיג דרגות רוחניות עליונות. המלחמה איתם היא המבחן האחרון לקראת הכניסה לעיר הלבנה.

[2] חג פורים מסמל את תחושת הניתוק המוחלט מהאגו – גמר התיקון הפנימי של האדם.

[3] בעל הסולם הוא כינויו של הרב אשלג, על שום פירוש "הסולם" שחיבר לספר הזוהר. סולם של השגה רוחנית שעומד כעת למרגלותיו של כל אדם.

[4] צללים שונים אלה הרצונות האגואיסטיים האחרונים של האדם. הם עושים מאמץ אחרון להניא אותו מלהשיג את הרוחניות, מתוך מטרה לגרום לו לרצות עוד יותר בגילוי הזה. אלה פעולות של הבורא עצמו, שדוחה אך גם מושך אותו אליו בו-זמנית.