יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה

תשמ"ה - מאמר כ"א

1984/85 - מאמר 21

יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה. "תורה" נקרא מה שהיא בחינה בפני עצמה. ואז אין לדבר מהאדם, אלא כאילו אין האדם מופיע כלל. אלא מדברים מהתורה, כשהיא לעצמה, שהיא בחינת שמותיו של הקב"ה. ולתת תשומת לב על חשיבותה. היינו, ממי אנו מדברים.

זאת אומרת, שאנו צריכים תמיד לזכור, שאנו מדברים מהמלך, איך שנתן סדר והנהגה, איך ששמותיו הקדושים שלו ישפיעו להנשמות. ושהם יקבלו אותם, ושיוכלו להתקיים עם גילוייהם, כמו שכתוב "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו".

ובזמן כשהאדם נותן תשומת לב, ולהרגיש ממי הוא מדבר, שהוא מדבר מהבורא, רק שאין לנו את ההבנה, שיהיה לנו איזה קשר, שנבין, שמדברים מהבורא, רק אנו צריכים להאמין, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה.

אלא שהוא מלובש או בעניני דינים והלכות, מה שהאדם צריך לקיים את המצות, שהם נוהגים בין אדם למקום, או בין אדם לחבירו, או בסיפורי מעשיות, או שמלובשים בשפת הקבלה, והשמות הקדושים. אז צריכים לזכור, שהפנימיות המלובש בתוך אלו הלבושים, הוא רק אלקות, שזה מכונה "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה".

אם כן, בזמן שלומדים תורה, צריכים ללמוד עם דרך ארץ. היינו, שצריכים לזכור ממי אנו מדברים. ובאופן כזה אנו יכולים להמשיך מאור התורה, ושנרגיש "כי הם חיינו ואורך ימינו". וממילא, כשלומדים עם הכוונה הנ"ל, אז יכול האדם להיות בשמחה, מטעם שהוא דבוק אז בחיי החיים, שזה נקרא "כי הם חיינו ואורך ימינו". כי האדם מתחיל להרגיש את בחינת להטיב לנבראיו, שזוהי סיבת בריאת העולמות כנודע.

ואת הטוב הזה אנו צריכים להוציא מהתורה. וזה נקרא, שאנו מדברים רק בשבח התורה ולא חושבים כלל על האדם. לכן נמצא, שבזמן לימוד התורה, האדם נמצא בשלימות, כפי הכלל "במקום שאדם מחשב, שם הוא". ומזמן זה צריך האדם לקבל חיות על כל היום, כי זה נקרא "זמן תורה לחוד, וזמן תפלה לחוד", משום שכל אחד בסתירה להשני.

וזמן עבודה זה הוא דבר אחר לגמרי. כי עבודה מדברים דוקא מהאדם. מה שאם כן תורה מדברים דוקא מהבורא, שזה נקרא "תורת ה'". אבל עבודה, דבר זה שייך דוקא אצל אדם, כי האדם צריך לעבוד, כמו שכתוב "אדם לעמל ילוד". והיות שהאדם הוא בריאה, והבריאה נקראת בחינת חסרון, שהוא בחינת יש מאין, ו היש הזה, הנקרא "רצון לקבל", צריכים למלאותו, כי זוהי תכלית הבריאה. והיות שמטעם השתוות הצורה, נעשה צמצום על הרצון הזה, אז צריכים לתקן ולהעביר את הצמצום, שהיה על הרצון הזה, בכדי שיוכל לבוא להמטרה, המכונה "רצונו להטיב".

ובכדי להעביר את הצמצום, ניתנה לנו סגולה, שהיא תורה ומצות, שזה נקרא "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין", כידוע. וכאן, בענין עבודה, יש להבחין, אם הוא מתקדם להמטרה של העברת הצמצום. היינו, אם יש כבר ניצוצי השפעה. היינו, שכבר קיבל משהו מסגולת התורה והמצות בבחינת זיכוך המחשבה והרצון, ונמצא בעניני עבודה שייך ביקורת על עצמו.

מה שאם כן בתורה, אל יעשה שום ביקורת על עצמו, אלא שילמוד תורה כמו שהיא. רק צריכים לעשות עצות, איך להחשיב את התורה. ותורה בפני עצמה היא מציאות, הנקראת "שמות של הקב"ה". נמצא, כשלומדים מן התורה איזה דינים, או דברי מוסר, או סתם סיפורי מעשיות, או דרך של עבודה, זה הכל עוד לא נקרא תורה, אלא זה לומדים מן התורה, והתורה בעצמה אין לה יחס להנברא אלא להבורא, היות שזה הוא שמותיו של הקב"ה.

זאת אומרת, "תורה" נקרא התגלות אלקות. וזה מכונה בשם "פנימיות התורה". ומה שמגולה לחוץ, הלכות, ומוסר, ודרכי עבודה וסיפורי מעשיות, זה הכל נקרא לבושים על התורה. לכן נקרא זה "חיצוניות התורה". ושמותיו של הקב"ה נקרא "פנימיות התורה".

ולפי הנ"ל יש לשאול, אם התורה כשלעצמה היא מתייחסת להבורא, שהוא בחינת אלקות, אם כן זה דומה רק לבחינת דרוש. ומה יכול האדם להוציא מזה, ממה שלומד תורה, אם אין הוא מבין שום קשר אליו. על זה אומרים חז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". כי בטח האדם רק לבחינת מעשה הוא צריך, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".

לכן "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". ועל זה באה התשובה "גדול המדרש, שמביא לידי מעשה" (קידושין, דף מ', שם הלשון "תלמוד גדול", וב"ק ר"ז). היינו, שמאור התורה, שהוא הפנימיות, מאיר לאדם, שיהיה לו כח לעשות מעשים טובים. וזהו בסגולת התורה, שמביא לו כוחות, שיכול לעשות. כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".

וזה שאמרו חז"ל "זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד". שכל אחד הוא בסתירה להשני כנ"ל. כי בזמן לימוד התורה, האדם צריך לחשוב רק על חשיבות התורה, ולא על עצמו כלל. מה שאם כן בזמן התפלה, האדם צריך קודם כל חסרונותיו שיהיו מגולים. בכדי שיכול לבקש עליהם, שיתמלאו. כי אין חסרון בלי שמחפשים אותו.

כי רק בגשמיות החסרונות מגולים, מטעם שהחסרונות באים מהרצון לקבל, והרצון לקבל הוא מגולה. מה שאם כן ברוחניות, שכל הבנין של קדושה בנוי על בסיס של רצון להשפיע, והיות שהרצון להשפיע אנו מתייחסים להנברא. כמבואר, שהמלכות הנקראת "רצון לקבל" חשקה להשתוות הצורה, המכונה "להשפיע", לכן כשנמשך ענין זה להנבראים, שהם באים כבר אחר שבירת הכלים, שהיה, וכמו כן אחר חטא דעץ הדעת, כבר החסרון הזה, שהאדם ירגיש שחסר לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", כבר אינו בנמצא.

אלא האדם צריך לתת יגיעה, עד שירגיש חסרון של רצון להשפיע. ולפי ערך הרגשת חסרונו, בשיעור זה הוא יכול להתפלל לה', שיעזור לו, שיתן לו הכלי הזה, שכל דאגותיו שלו יהיו רק על מה שאין לו כח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ובשיעור שהוא רחוק מכלי זו, בשיעור הזה הוא צריך להצטער, ולבקש רחמים מה', שיושיע לו ויתן לו הרצון הזה.

ועוד יותר מזה יכולים לומר, שהאדם צריך לבקש מה', שיתן לו חסרון הזה, היינו שירגיש, שחסר לו רצון להשפיע, ושזה כל המעכב להגיע לרוחניות, כנ"ל, כי החסרון הזה אינו באה מצד עצמו.

נמצא לפי זה, שהבורא צריך לתת להאדם הן הכלי והן האור. ובזה יש לפרש מה שאמרו "אחור וקדם צרתני". "אחור" נקרא "הכלי", "קדם" נקרא "הפנים", שהוא המילוי. נמצא, הן האור והן הכלי, הכל בא ממנו יתברך.

וזה ענין שאמרו חז"ל (קידושין, ל') תנו רבנן "ושמתם, סם תם, נמשלה תורה כסם חיים". כך הקב"ה אמר לישראל "בני, בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו". והענין הוא כנ"ל, המאור שיש בתורה, שהוא פנימיות התורה, הוא מחזירו למוטב. אבל צריכים לכוון לקבל את המאור התורה בזמן הלימוד, כמבואר בהקדמה לתלמוד ע"ס (אות י"ז).